ראשי הוועד והמועצה במגדיאל
בראשית היו אלה מושבות עצמאיות ובראשן מוכתרים - ראשי יישובים שהתואר שלהם היה זהה לתוארם של מנהיגי היישובים הערביים בתקופת המנדט הבריטי. המוכתרים ייצגו את המושבות במגעים עם מוסדות השלטון המנדטורי. המוכתר של מגדיאל היה צבי אהרון, המוכתר של רמתיים - יוסף קריגר ואחריו טוביה מטוס; המוכתר של כפר הדר - זאב וילובסקי, והמוכתר של רמת הדר - יצחק (פינה) בוקי.
חברי הוועדים וראשי הוועדים במושבות דרום השרון עבדו בהתנדבות. היחיד שקיבל שכר בוועד של מגדיאל היה המזכיר. ראש הוועד, שמואל זוכוביצקי-זקיף, התפרנס מעבודתו במרכז קופת חולים המאוחדת (העממית) בתל אביב, שהוא היה אחד ממנהליה. זקיף, שנולד ב-1884 במינסק שברוסיה היה יושב ראש קרן היסוד בפולין והשתתף בתור ציר בקונגרסים ציוניים לפני עלותו ארצה בשנת 1924. הוא היה ממייסדי מגדיאל ובמשך עשרות שנים עמד בראש ועד המושבה, ואחר-כך נבחר לראש המועצה הראשון של המושבה ובתפקידו זה שימש זקיף בשנים 1950-1944.
מאחר שזקיף הרבה לשהות בתל אביב והיה בא למושבה בעיקר לישיבות הוועד, שימש ולודיה שטיינשליפר ראש הוועד בפועל. שטיינשליפר, שבא למגדיאל בתור פועל, עבד בוועד בהתנדבות משנת 1935.
גביית מסים היתה אחת המטלות הקשות ביותר בעבודה היום-יומית של הוועד.
בשנות ה-30 וה-40 לא היה כסף לתושבים ולא היה כסף לוועד, שהיה צריך לשלם, בין היתר, למורים. וָלוֹדיָה שְטַיינשְלָיפֶר, שהיה יושב ראש "המרווה", חבש שני כובעים, ויכול לנווט את ההשקעות ואת גיוס הכספים במושבה. "המרווה" השלימה את בניין הקולנוע והיתה לה הכנסה מ"בולי שעשועים"(מס על פעילויות בידור), שתחילתם בבולים של ממש וסופם בחותמת שהוטבעה על גב הכרטיס. ההכנסה הזאת לא היתה סדירה ולא נתקבלה במועדים קבועים, משום שהיתה תלויה במכירת הכרטיסים לקולנוע. למורים היה צריך לשלם באחד בחודש. מה עשה שטיינשליפר? הוא היה מוכר לבעל הקולנוע את הכרטיסים המוחתמים בחותמת מס השעשועים חודש ימים מראש, כדי שיהיה כסף בקופת המועצה.
כשהחל צבי סלוביק-זמיר ב 1950 לשמש בתפקיד זה מטעם השמאל, לא היו ידועות לו המניפולציות האלה. באחד הימים בא סלוביק הנואש אל שְטַיינשְלָיפֶר ואמר לו: "אני צריך לשלם ואין לי כסף. איך היית אתה עושה זאת?" שטיינשליפר לימד אותו את התורה על רגל אחת, אף-על-פי שהיה יריב פוליטי, שכן הכול נעשה כאן באופן אישי כל-כך.
צבי זמיר נולד ב-1906 בזמברוב, שבפולין, ובהיותו בן עשרים עלה לארץ-ישראל. תחילה היה חבר קיבוץ גבעת השלושה, ולאחר מכן עבר לגור במגדיאל ובה עבד בחקלאות ובבניין והיה פעיל בעסקי ציבור. במשך שנים שימש מזכיר מועצת הפועלים.
אחרי מלחמת העצמאות הוסיף שטיינשליפר לעבוד במועצה המקומית, ללא שכר.
ב-1950 חלה והרופא הורה לו לחדול לעשן ולהאט את קצב העבודה שלו. זמיר מסר את ניהול "המרווה" לידיו של פסח פוטש, אבל דא עקא(הצרה היא) ששְטַיינשְלָיפֶר מעולם לא החזיק משרד ראוי לשמו. המשרד של "המרווה", שהריהוט בו היה מועט ומאולתר, שכן בחדר בקומה השנייה של בניין בית הכנסת. קודם שמסר את המשרד לפוטש, הביא שְטַיינשְלָיפֶר רהיטים כדי לשוות למשרד מראה מכובד. את המהלך הזה הסביר כך: "פוטש חסכן (יש אומרים, קמצן), ממש כמוני. הוא אומר תמיד שצריך לעשות הכול בצמצום. אם אני לא אסדר את המשרד, פוטש לא יעשה זאת..."
בבחירות שהתקיימו בשנת 1950 עמד זמיר בראש רשימת מפא"י ונבחר לראשות המועצה של מגדיאל. הוא שב ונבחר שנית לתפקיד בבחירות שהתקיימו בקיץ 1955, והוסיף לכהן עד סוף 1959. לאחר מכן היה חבר המועצה עד 1966. בתקופת כהונתו הוקם מפעל המים להשקיה ולשתייה, עובּדה תכנית מִתאר לפיתוח המושבה, נבנו מוסדות ציבור, הורחבה התאורה ברחובות, הוקמו מבנים לחינוך יסודי ומקצועי, נפתח בית תרבות, נסללו כבישים וניטע גן ציבורי
ב1956 נבחר ברוך ליטאי לכהונת ראש המועצה וכיהן בה עד האיחוד ב 1964, אז היה סגנו של בנימין אבן בראש מועצת הוד השרון. מתוך הספר העיר בירוק/אריה חשביה
ברוך ליטאי נולד ב-1898 בוורשה שבפולין, ובשנת 1926 עלה לארץ-ישראל. למד באוניברסיטה העברית בירושלים ועבד בחקלאות במושבות השרון. במסגרת פעילותו הציבורית שימש מזכיר המועצה המקומית במגדיאל עד שנבחר לראש המועצה בשנת 1959. בתקופת כהונתו, שנמשכה עד שנת 1964, דאג ליטאי להמשך פיתוחה של מגדיאל. לאחר מיזוג מגדיאל עם הדר-רמתיים פרש ליטאי מתפקידו, אבל המשיך לעבוד כסגן ראש המועצה החדשה-הוד השרון עד צאתו לגמלאות 1965.
שמחה קליין, הצריף הראשון, 2020