תלמי אפרים (זולטן)נולדתי בשנת 1925 לברטה וליצחק פרקש בעיר מיחלובצה שבצ`כוסלובקיה. אבי היה סוחר בקר. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה שישה ילדים: משה, יהודית, אברי, אלכסנדר, מירוסלב ואני. עד שנת 1940 הייתי סטודנט בגימנסיה. ב-1940 נחקק חוק נגד לימודי יהודים באוניברסיטה ולכן למדתי במגמת מכונאות רכב עד שנת 1943. אבי ייצא בקר כשהוא משתמש בשמות שני שותפיו הארים – אורדניצ`יק ויאנצ`ו והם סייעו לנו להשאר בסלובקיה עד תום המלחמה.
אחותי יהודית ברחה דרך צרפת לאנגליה. אחי אברי ברח לצ`כיה והפליג עם ההכשרה של מכבי הצעיר מרומניה באנייה "אטלנטיק" שהתפוצצה יחד עם "הפטריה", ונשלח לאי מאוריציוס. אחי אלכסנדר נשלח למחנה ההשמדה מיידנק ונספה ב-1942. אני ומירוסלב נשארנו עם הורינו. בהיותי בן 16, כשהייתי אמור להשלח למחנה עבודה בגרמניה, הביאה אמי רופא יהודי שהזריק לי זריקת חלב שבגינה קדחתי ולקיתי בצמרמורת. רופא העירייה אישר שאינני מסוגל להשלח למחנה העבודה וכך נלקח רק אחי ואני נשארתי. בזמן המשלוחים לפולין נמצאה ברשותי תעודה מזויפת ונקראתי פרנקישק זייטץ. לאבי היה אישור עבודה כמייצא בקר ועל כן נשארנו בעיר עד שנת 1944. בפברואר 1944 נשלחתי לדודי בהונגריה עד אפריל 1944.
כשפלשו הגרמנים להונגריה שבתי לצ`כוסלובקיה. במאי 1944 חוקקה הממשלה הסלובקית תקנה שעל היהודים הגרים בתחום שבין הגבול עד העיר פופרט להגר מערבה. הוריי, אחי ואני הסתתרנו במקום אחר. הוריי עברו לבית אבות יהודי ואמי עבדה בו כטבחית. אחי מתי קיבל עבודה במלון בעיירה בנורטפורט והיה שוער. כשהגרמנים רוקנו את בית האבות מן היהודים ושלחו אותם בטרנספורט, חילץ אחי את הוריי דרך האשנב שבמטבח והסתירם במלון. בעל בית המלון ידע שאחי הוא יהודי.
הצטרפתי אל שורות הפרטיזנים ביערות סלובקיה באזור בנסקה ביסטריצה. אחד משותפי אבי מצא להוריי דיור בקופניצה. היות והוריי היו כפריים, אמי עבדה בכל העבודות החקלאיות ולא חשדו בהם שהם פליטים ממזרח סלובקיה. באוגוסט 1944 כשפרץ המרד הסלובקי יצאתי בקבוצה קטנה לאזור המרד עד שהתאספנו 25 חברים והתגייסנו לצבא הפרטיזנים. התאמנו ברובה צ`כי והייתי אופנוען – נהג של קצין. המפקד ואני נשלחנו לחזית אך הגענו למפקדה הכללית. האופנוע נלקח, ואני שמרתי על מפקד המרד הסלובקי עד שהגרמנים כבשו את בנסקה ביסטריצה והסביבה. ברחתי להרים ושם פגשתי את חבריי שנשלחו לחזית.
ב-11 באפריל 1945 שוחררתי בידי הצבא האדום.
בשואה איבדתי את סבתי וכן דודים ודודות רבים.
בתום המלחמה שבתי דרך בודפשט, שם נערכה פגישה ב-1 במאי 1945 ב"כיכר הגיבורים" עם כל מי שנותר בחיים.
באוגוסט 1946 עליתי ארצה באניית המעפילים "כתריאל היפה" מאיטליה. על סיפון האנייה היו 604 מעפילים. האנייה נתפסה בידי הבריטים וגורשה למחנה המעצר באי קפריסין.
בשנת 1947 נשאתי לאישה את דיטה.
זכיתי לאות המרד הסלובקי, אות S?EFANIK .
בארץ עבדתי כנהג משאית והייתי קבלן לעבודות עפר.
לרעייתי ולי נולדו שלוש בנות: נורית, שושי ואורית וזכינו ליהנות מתשעה נכדים.
נפטר בספטמבר 2007. יהי זכרו ברוך.