נולדתי בשנת 1924 לאולגה ולמילן-מאיר אלטבך בעיר אופבה שבצ`כוסלובקיה. אבי היה מהנדס ועבד בחברה לחיפוש נפט. הבית היה בעל צביון חילוני. היינו שתי בנות: תמר-ורה ואני. עברנו למורבסקה אוסטרבה. ב-1936 עברנו לקושיצה ולמדתי בבית ספר סלובקי ואחר בצ`כי.
בחורף 1938 הגיעו ההונגרים ועברנו למיחלובצה. למדתי עד שנת 1941 עת נחקקו החוקים שלא אפשרו לימודי היהודים.
במרס 1942 החלו הטרנספורטים דרך ז`לינה לאושוויץ בירקנאו. הסלובקים הגרדיסטים שילחו בכל פעם אלף בנות. אבי קיבל מהכומר עשר תעודות נוצריות: אמי נקראה קנוטקובה, אחותי קנוטקובה קטקה ואני דטרובה אנה. נשלחתי לבדי לבודפשט. משפחת שוורץ שלא היו לה ילדים אימצה אותי. מאחר ולא דיברתי הונגרית היה לי קשה להסתדר. אחותי נתפשה בגבול ההונגרי-סלובקי והובלה לבית סוהר טולונץ האז בבודפשט. מידי יום ביקרתי את אחותי. משה אליפנט ביקר אצל ורה והורה לה לברוח ולנסוע במטרו 5 תחנות ושם תחכה לה אמהּ. על מנת לזרזה, סטר לה על לחיה וכך ניצלה ורה מבית הסוהר. מבריח העביר את אמי ואת אחותי לצד הסלובקי. שהיתי בבודפשט עד סוף יוני 1944 ושבתי לברטיסלבה ושם עבדתי אצל הקונסול הבולגרי מיכרה.

בנובימסטור הכנתי תרמילים לכדורים. יחד עם חברי אפרים עזבנו את ברטיסלבה ועברנו לסטרה טורה, שם התגוררו הוריו. אמי ואחותי ורה גרו בסטרה טורה ואני גרתי בקופניצה. בערב ישבנו על הספסל ופטפטנו והכומר בישר לאמי שהמלחמה תסתיים בקרוב ויהיו לה חיים טובים יותר. הכומר ניחש שאמי יהודיה ואחרי המלחמה התברר שהכומר הסתיר מאחורי ארון נער יהודי. התחזיתי לאחותו הצעירה של אפרים. המפקדה הורתה לאפרים לצאת לעבודה. אפרים טען שהוא חייב לשמור על אחותו הקטנה. נאמר לו שהאחות יכולה לקלף תפוחי אדמה.
הרומנים-והצבא האדום שיחררו אותנו באזור ברטיסלבה באפריל 1945. חייל רומני ביקש מים מן הבאר ואותה עת גנב את שעוני היקר שנתן לי אבי.
במלחמה איבדתי את אבי מילן-מאיר שנפל בקרב במרד הסלובקי. ב-28 באוגוסט 1944 פרץ המרד הסלובקי בבנסקה ביסטריצה. אבי הקצין התגייס לארמיה הצ`כוסלובקית ונהרג בחזית הגרמנית בכפר סטרה קרמניצ`קה ב-5 באוקטובר 1944 ונקבר בידי כומר עם עוד 18 חללים. בתום המלחמה הועברה גופתו לקבורה בבית הקברות היהודי בפראג. כל דודיי ודודותיי נספו בשואה.

גרתי בפראג עם אמי ואחותי. למדתי בבית הספר עד מרס 1946.

עלינו ארצה דרך יוגוסלביה וגנואה שבאיטליה. נלקחנו בסירות ללב הים שם המתינו לנו שתי אוניות: "כ"ג יורדי הסירה" ו"כתריאל היפה". באוגוסט 1946 עלינו על האנייה "כתריאל היפה" כשעל סיפונה 604 מעפילים ונתפסנו בידי הבריטים. נשלחנו למחנה המעצר בקפריסין ובדצמבר שבנו לחיפה. נשלחנו לעתלית ולקריית שמואל. בפברואר הגענו להכשרה של קיבוץ גן שמואל, שם נישאתי לאפרים. בשנת 1947 עברנו לקיבוץ שמרת. ב-1950 עקרנו לתל אביב ואחר כך לעכו.

נולדו לנו שלוש בנות: נורית - מנהלת קליניקה, שושי - עובדת סוציאלית ומרצה במכון אדלר, ואורית - מנהלת בנק.

זכינו לתשעה נכדים: טלי, יונתן, מיכל, תומר, שיר, ניר, נדב, עמית ואיתי.
אני מתנדבת באגודה למלחמה בסרטן ופעילה בוויצ"ו.
משנת 2001 בעלי ואני מתגוררים בדיור מוגן "עד 120" ונהנים משפע של הרצאות וחוגים.

דיטה נפטרה ביולי 2014. יהי זכרה ברוך!