נולדתי בשנת 1922 לרבקה וליעקב משה הלד בעיר סטרי שבפולין. בטרם השואה חיו בעיר כ-45,000 תושבים מהם כ-15,000 אלף יהודים. אבי היה נגר. משפחתי מנתה שלוש בנות: בלומה, לאה ואני. הבית היה בעל צביון מסורתי. בפולין סיימתי ללמוד את בית הספר התיכון.
ב-1 בספטמבר 1939 נכבשה פולין בידי הגרמנים. משנת 1939 - 1941 חיינו תחת שלטון ברית המועצות. ב-22 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את אזור מגוריי.
מאחר וידענו שהגרמנים מתקרבים, ברחנו לברית המועצות כחודש לפני הכיבוש. הגענו לקייב שם המשכתי לעבוד זמן קצר ברישום התושבים. אמי, אבי ואחותי בלומה עם בתה התינוקת ברחו אף הם ברכבת. באחת התחנות ירד אבי להביא חלב לתינוקת והרכבת זזה בלעדיו. יותר לא שמענו אודותיו. התינוקת נפטרה ממחלות ורעב ואביה שהיה חייל בצבא האדום נהרג באוקראינה. אמי ואחותי בלומה חיו בברית המועצות בעיר ינגיול. אחותי לאה הצטרפה לשורות הפרטיזנים באוקראינה. כל העת נדדנו בהתאם להתקדמות הגרמנים בזירה הצבאית וכך הגעתי לחרקוב ומיד המשכתי בבריחתי לקזחסטן בה חייתי ארבע שנים, משנת 1941 עד סיום המלחמה. בארבע השנים הללו למדתי רפואה וטרינרית באוניברסיטה בעיר קופלנבק ועל מנת להתקיים עבדתי ככל הסטודנטים ככוח עזר בבית החולים. חייתי במגורי הסטודנטים וזכיתי במלגות להמשך לימודיי.
ב-24 ביוני 1945 הסתיימה המלחמה ואני המשכתי בלימודיי עד סיומם. מדי יום כתבתי למדור לחיפושי קרובים על מנת לאתר את הוריי ואחיותיי. רק כעבור שנתיים איתרתי את כתובתם ונסעתי לחפשם בינגיול. מסתבר שבעיר נמצאו שני רחובות מקבילים הזהים בשמותיהם. נעזרתי בשוטר שלבסוף הציע שביום זה, יום הראשון, כל נשות העיר עורכות את קניותיהם בשוק וזה המקום למצאם. ואכן זיהיתי בשוק את הצעיף של אמי שהיה שחור אך צבעו כבר דהה. צעקתי אמא ביידיש ולעברי הסתובבו כמאה אמהות. אמי התעלפה שראתה אותי כי סברה שאף אני ניספתי בשואה. התלוויתי אל אמי לביתה. אחותי בלומה עבדה שעות נוספות במתיחת חבלים על מנת לקבל מנת לחם ושכבה אותו יום בביתה לאגור כוח. האם שסיפרה לבתה כי מצאה אותי בשוּק זכתה לתגובה צוננת של אי אמון בדבריה והטיחה באמה שהחיים מספיק התאכזרו כלפיה. גם היא התעלפה בראותה אותי. מאחר והייתי אמורה לנסוע לבילורוסיה אסרה עלי אמי לנסוע בטענה שמספיק היה לה פעם אחת לאבד את בתה. שבנו שלושתנו לעירנו סטרי שבה היו עתה כמאה יהודים בלבד. חודש ימים שהינו בעיר ונסענו לקרקוב שם הצטרפנו לקיבוץ "דרור". נסענו דרך צ`כוסלובקיה לגרמניה והתחזינו ליוונים.
בשנת 1945 נישאתי בגרמניה למאיר בליץ. הצטרפנו לעלייה ב` בוולה סוטה שבצרפת. עלינו ארצה בשנת 1946 באנייה "לטרון". נתפשנו בידי הבריטים ונשלחו למעצר בקפריסין לשמונה חודשים, ובשנת 1947 הגענו ארצה בשנית. נשלחנו למחנה עתלית ולקרית מוצקין. בנימין אבן שעבד בסוכנות הפנה אותנו לרמתיים שם התגוררנו בבית אחד עם עוד שתי משפחות מרומניה והונגריה במשך שנה.
עבדתי במפעל של "סונינו מילאנו". עבדתי במטבח בית הספר בכפר מל"ל.
למאיר ולי נולדו שני ילדים: יהודה ברק - שותף בחברת מעליות, ומרים זכאי - מורה.
זכינו ליהנות משבעה נכדים: דגנית, יובל, נופר, קרן, איה, עומר ומנינה – שירה.