נולדתי בשנת 1931 לברטה ולייב סלומון בעיירה ראדאוץ שברומניה. לאבי הייתה חנות קטנה. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה ארבעה ילדים: שמואל, בן-ציון, ראובן ואני. למדתי ארבע כיתות.בסתיו 1941 הוצא צו לפינוי כל היהודים מהעיירה. הועלנו על רכבות משא, דחוסים כבהמות, ונלקחנו לבסרביה. כל המזוודות נשארו ליד הרכבת ובהם המצעים וכלי המיטה אותם ארזו הוריי. צעדנו ברגל דרך שדות, כפרים וערים ועלינו רק תרמילי גב. ביער בזזו הכפריים את מעט רכושנו. אנשים לקו בטיפוס ממי השתייה. ביער ראיתי בור ענקי שנחפר ובו יהודים שנורו. ביער איבדתי את הוריי אך בבוקר, לאחר צעקות רבות, איתרתי אותם. צעדנו ימים ולילות עד שהגענו לקולחוז אוסציה שבאוקראינה. הוריי נפטרו בקולחוז בהפרש שבועיים, בחנוכה שנת 1943.
פאני פרישלינג אימצה אותי באהבה רבה. עברתי עמה לעיר ברשד. כשרגליי קפאו, ריפאה לי אותן האישה בכל מיני עלים ירוקים של כרוב חמוץ ותפוחי אדמה מרוסקים. זמן רב סבלתי מן הפצעים הפתוחים ואחר לימדה אותי שוב ללכת. דודי ובת דודתי הגיעו לקחתני ולא ידעתי מה להחליט. לבסוף לקחנו גם את אמי המאמצת לכפר קטן קיריוקה, בו הם גרו עם הגויים, שם נשמנו לרווחה. טווינו חוטים מכותנה וצמר. ממטריות ישנות ייצרנו מסרגות וסרגנו מטפחות גדולות וסוודרים. הדוד והאישה עבדו בחקלאות. האישה המאמצת הלכה לשוק בכפר הסמוך לקנות מעט נפט לעששית. הגרמנים תפסו אותה עם אישה וגבר נוספים, התעללו בהם וירו בהם מעט לפני נסיגתם בשנת 1945. חודשיים לאחר מכן שוחררנו בידי הצבא האדום. שבתי לביתי בראדאוץ שברומניה והצטרפתי למוסד ילדים בדורנה.
אחי שמואל שהיה הנשוי גר בעיר אחרת ובן ציון וראובן שהיו בבית, ברחו. השניים תכננו להגיע לברית המועצות, ראובן אכן הגיע למקום אך שמואל ובן ציון נשלחו לפולין והסתתרו ביערות.
בשנת 1943 הלך בן ציון לבקר את חברתו בגטו צורדקוב ונתפס. הגרמנים ריכזו 600 איש והורו למאה הראשונים לחפור בור לעצמם ומאה הבאים כיסו אותם בעפר וחפרו בור לעצמם וכך הלאה עד שחוסלה כל הקבוצה. שמואל שהלך לחפש את אחיו הבחין מרחוק כיצד יורים בו והצליח לחמוק מהגרמנים. שמואל גר בכפר צורדקוב והסתתר אצל הגויים וביערות. בתום המלחמה שב שמואל לרומניה. את ראובן ששב מאוקראינה פגשתי בבוקרשט. ראובן היה בצ`רנוביץ במחוז בוקובינה וגורש למחנה טרנסניסטריה מעבר לנהר הדנייסטר.
בשנת 1946 עליתי ארצה באמצעות הנוער הציוני באנייה "כנסת ישראל". נתפסנו בידי הבריטים ונשלחתי למעצר באי קפריסין. הייתי עצורה תשעה חודשים. נשלחתי ארצה לפנימיית "מוסינזון" במגדיאל, שם הכרתי את בעלי לעתיד.
בשנת 1951 נישאתי ליצחק בר נתן. עבדתי כמדריכה לולנית בבית הספר מוסינזון ונשלחתי לקורס במדרשת רופין.
נולדו לנו שתי בנות: תמי - מנהלת צוות בחברת שידורי לווין, וּוַרדה - עובדת בהנהלת חשבונות בקיבוץ עינת.
זכינו ליהנות משישה נכדים: עדו, אוהד, דור, רן, נטע וגיל.
יהודית נפטרה בספטמבר 2007.
יהי זכרה ברוך.