נולדתי בשנת 1922 לשמחה ויעקב בעיר סלוניקי שביוון. בעיר גרו 65,000 יהודים. אבי היה מנהל בנמל סלוניקי. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה שישה ילדים: לילי, דזי, עליזה, רחל, דורה ואני. למדתי בבית הספר היהודי "הברון הירש" שש כיתות.
ב-28 באוקטובר 1940 התקיפו האיטלקים את יוון. מוסליני ביקש את עזרתו של היטלר ותוך שלושה ימים, בפסח 1941, נכבשה סלוניקי.
בקיץ 1942 נלקחו היהודים לעבודות פרך. ב-11 ביולי התייצבו 9,000 גברים גילאי 18 – 45 בכיכר השחרור לשם רישומם לעבודה. עבודות הפרך היו בכפרי היוונים, שם נדבקנו במלריה וכינים. עבדתי חודש וחצי בהעברת חפצים של החיילים מקרון לקרון. אנשי אייכמן נכנסו לסלוניקי והורו לרב הראשי לכנס את כל המשפחות ולהודיע להם שהוחלט לשלחם לקרקוב, ועליהם למסור את הזהב והכסף כפיקדון.
ב-15 במרס 1943 נסענו כל המשפחה בטרנספורט הראשון, בקרונות בהמות, במשך שבעה ימים. הגענו למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו ב-20 במרס באישון לילה, בכפור של 35 מעלות מתחת לאפס. מ-2,800 איש ערכו סלקציה ונבחרו רק 417 בחורים ו-192 בחורות. כל משפחתי נספתה אותו לילה באושוויץ בירקנאו. מספרי האישי במחנה היה 109432.
לאחר עשרה ימים נשלחתי למחנה בביץ. ספגתי מכות רצח בשוט כל יום העבודה כי לא ידעתי לרתום סוס ולחרוש. כל יום למדתי מילים בפולנית, ברוסית, גרמנית וביידיש. חברי יעקב מאסטרו הורה לקבוצתנו בת שמונה איש להתייצב בבלוק 6 ולהצהיר שאנו מסגרים ומכונאים. בתחילה בבית החרושת "אוניון" לנשק יכו אותנו מכות רצח על ששיקרנו אך בזכות זה נינצל. עבדו שם בכל משמרת 5,000 איש. הקאפו הראה לי מחרטה ולא ידעתי להפעילה. נלקחתי לחדר אטום ובו שולחן וספגתי 60 מלקות ומכות חשמל. באחת הפעמים צעקתי "הו מאדרה" ועליזה שצעדה עם הקאפו שמעה את קריאתי ואמרה שהיא מעונינת להפגש עם הבחור מיוון. הקאפו נעתרה לה והם הגיעו למחלקה שלי וכך התאהבתי בעליזה ממבט ראשון. עבדתי כל הזמן באוניון במחרטה חצי אוטומטית.
ב-22 בינואר 1945 צעדתי ב"צעדת המוות" למחנה הריכוז דכאו שבגרמניה. מאחר ולא היה מקום, נשלחנו כעבור עשרה ימים למחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה, שם עבדתי כחודש במפעל למטוסי מסרשמיט 109. נשלחתי למחנה גוזין 1 לחודש ועבדתי במפעל לאווירונים, משם למחנה הריכוז מלק ולגוזין 2 ובחזרה למחנה מאוטהאוזן. ב-5 במאי 1945 שוחררתי בידי האמריקנים כשאני שוקל 40 ק"ג וחולה מאד. נשלחתי לבית חולים רוטשילד באוסטריה לחודש וחצי.
חתמנו חמישה חברים על טופס שאנו שבים ליוון על אף מלחמת האחים שפרצה בה. כעבור שישה חודשים פגשתי את עליזה בוועד הקהילה ביוון. נישאתי לעליזה בנובמבר 1945 ועלינו ארצה שלא כחוק באנייה "חביבה רייק". נתפשנו בידי הבריטים הועברנו למחנה עתלית ומשם לבית ספר מוסינזון במגדיאל, אך לא התקבלנו בשל היותנו נשואים. השתכנו ברפת של משפחת גרושקביץ.
בארץ עבדתי כנהג משאית ו-21 שנה אני אב הבית של בני ברית. לרעייתי ולי נולדו שני ילדים: יעקב - עובד במזגנים ולילי - עובדת בחנוך המיוחד.
זכינו לחמישה נכדים: שי, ליאור, רותם, גלעד ושלי ושתי נינות: ליאל וגלי.
כל שנה אני מלווה קבוצות בנסיעה לפולין ומרצה בבתי ספר תיכון בכל הארץ.
בשנת 2002 היה לי הכבוד להדליק משואה בהר הרצל ביום השואה מטעם יד ושם לזכר יהודי סלוניקי.
זכיתי בתואר איש השנה מטעם הליונס הארצי ואיש השנה של בני ברית. זכיתי במדלית הוקרה מממשלת יוון.
סיפור חיי וחיי אשתי, עליזה ז"ל, מתועד בספר "הו מאדרה" שיצא בהוצאת "יד-שם".
ברוך נפטר בפברואר 2010. יהי זכרו ברוך!