נולדתי בשנת 1925 לחיה-פרידה ולאריה מודריק בעיר לידה שבפולין. אבי היה בנאי. הבית היה בעל צביון דתי "מזרחי". המשפחה מנתה תשעה ילדים: אידל, מלכה, זלטה, סימה, יוסף, חנה, לאה, נחום ואני. ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין.
אנו חיינו באזור בו שלטה ברית המועצות. ב-22 ביוני 1941 פתחו הגרמנים במלחמה כנגד ברית המועצות.
בשנת 1942 הקימו הגרמנים גטו בעיר. אנו עבדנו בניקיון העיר ובכל מיני עבודות יזומות. בעלי המקצוע נלקחו לעבודה.
הקמנו מחתרת של פרטיזנים שהייתה בפיקודה של משפחת בילסקי. עברנו ליערות. אני עבדתי עם אחיי אברהם-לייזר, שנהרג בפעולה של הפרטיזנים, ונחום עם אחותי חנה. כל שאר אחיי יחד עם אימא נספו בידי הגרמנים.
בעיר לידה, ליד מחנה פולני, חפרו הגרמנים בורות ובהם נקברו כל יהודי העיר שנרצחו, זה היה ב-כ"א באייר שנת 1942. אבי נהרג ליד הדלת בידי גרמנים שירו בו.
אצל הפרטיזנים חיינו מתחת לאדמה ולא היה לנו מה לאכול. גנבנו מזון מהגויים הכפריים, במיוחד תפוחי אדמה, אותם בישלנו וכך שרדנו.
שוחררנו: אני, חנה, נחום וכל יתר הפרטיזנים בשנת 1944 בידי הצבא האדום.
שבתי לעירי לידה. ולא נותרתי שם זמן רב מאחר והסובייטים היו בה ולא נותר לי כסף. עבדתי במאפייה וגנבתי לחם למחייתי. נשלחתי לבית סוהר ושם הייתי במעצר שלושה חודשים.
עברתי לאיטליה לעיר קרמונה.
בשנת 1946 נישאתי לשמעון בריקנר. עלינו ארצה באנייה "שבתאי ליז`ינסקי". נעצרנו בדרך בידי הבריטים. הוגלינו למעצר באי קפריסין ואחרי שנה וחצי, בשנת 1947, נשלחנו לארץ ישראל.
הגענו לכפר סבא לחודש ימים ובאמצעות הסוכנות שכרנו דירה במגדיאל.
עבדתי בארץ בטיפול בילדים.
נולדו לנו שני ילדים: טובה - מנהלת משרד מע"מ, ואריה - רואה חשבון.
זכינו ליהנות מחמישה נכדים: עינב, אבישי, שירה, מיטל וקרן.