נולדתי בשנת 1928 לאוסקר וקלרה הרטמן בעיר בודפשט שבהונגריה.עד מלחמת העולם השנייה החיים היו חיים רגילים, למדתי עשר שנים וסיימתי את לימודיי בבית ספר תיכון לבנות שלמדו בו גם יהודים וגם הונגרים. לא היה הבדל בין יהודי ללא יהודי, פרט לשעורי הדת שהיו אחרים. בין היהודים והגויים היו יחסי שכנות טובים. הבית היה בעל צביון חילוני.
ב-19 במרס 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה, הייתי כבת 15.
עד נובמבר 1944 היינו בבודפשט. בהונגריה עבדתי בבניית תעלות חפירה כנגד מעבר טנקים.
בתחילה אספו את כל היהודים במחנה איסוף ומשם צעדנו ברגל עד הגבול האוסטרי, מצעד שכונה "מצעד המוות של אייכמן". נשלחתי לאוסטריה. קשה לתאר את קשיי הדרך ואת מראות הזוועה.
בתחילת דצמבר 1944 הגענו למחנה הריכוז ליכטנוורט שבאוסטריה, לא רחוק מוינה.
שהינו במחנה הריכוז עד אפריל 1945, ביום הראשון של חג הפסחא שוחררתי בידי הצבא האדום.
מלאכת הריכוז, הכליאה בגטאות והשילוח ברכבות נעשו בידי אנשי המשטרה ההונגרית ובסיוע נאמני צלב החץ - חברי המפלגה הפשיסטית האנטישמית בהונגריה. בתחילת יולי הורה השליט ההונגרי מיקלוש הורטי על הפסקת הגירושים. בהונגריה נותרו רק מרבית יהודי בודפשט שניצלו ממשלוח.
חזרנו ברגל את כל הדרך מאוסטריה להונגריה. גם תנאי הדרך חזרה היו קשים מנשוא והיו כאלו שלא שרדו את הדרך חזרה.
ב-18 בינואר 1945 שוחררה בודפשט בידי הצלב האדום. חזרתי להונגריה אחרי השחרור לדירה שבה גרתי לפני שנלקחתי למחנה האיסוף בהונגריה.
במלחמה איבדתי את בת דודתי אווה הרטמן שנפטרה מיד אחרי השיחרור וכן קרובים רחוקים יותר מצד אבי.
ב 1946 עליתי לישראל בעליית הנוער הציוני על סיפון האנייה "ההגנה". באנייה זו עלו 2,678 מעפילים. נתפסנו בידי הבריטים והובלנו למחנה המעצר בעתלית לשלושה חודשים.
בשנת 1948 נישאתי בתל אביב ליצחק ברנע ז"ל.
במלחמת העצמאות עבדתי בתעשיית הנשק.
בארץ עבדתי כסוכנת נסיעות, כיום אני פנסיונרית.
נולדו לבעלי ולי שלושה ילדים: יגאל, מיכאל (מיקי) ועודד.
שלושת ילדיי השתתפו במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון.
זכיתי ליהנות משבעה נכדים: איריס, דפנה, כפיר, רועי, אסף, נדב וקרן.
אני מונצחת בספר תעוד ניצולי השואה תושבי חולון - "להיות".