נולדתי בשנת 1924 למשפחת אובלקוש-גלזר בכפר קלנשט בטרנסילבניה שברומניה. בכפר חיו 48 משפחות. אבי היה בעל אדמות וסוחר בהמות. הבית היה בעל צביון דתי. המשפחה מנתה שמונה ילדים: יוסי, פרדל, משה, בינה, אברהם-הרש, פרל, זהבה ואני. למדתי ארבע כיתות. ב-2 בנובמבר 1938 נכנס הצבא ההונגרי לרומניה.
בשנת 1942 נסעתי יחד עם אחותי זהבה לבודפשט, מאחר והפרנסה הייתה קשה בבית. עבדנו במפעל השוקולד "הוניה". התמחינו במילוי בובות אותן מכרנו לחנויות. את הכסף שהשתכרנו שלחנו הבייתה.
ב-19 במרס 1944 נכנסו הגרמנים לטרנסילבניה.
באוגוסט-ספטמבר 1944 אחותי זהבה התחבאה בבית גויים בבודפשט.
אני נשלחתי לעבודת פרך במחנה עבודה "דניש-פוסטה" שבבודפשט. עבדנו שם במשך שישה שבועות בחפירת תעלות לצבאות גרמניה והונגריה.
באוקטובר 1944 נשלחתי למחנה הריכוז רוונסברוק. הייתי במחנה כחודש ימים.
צעדנו ברגל למחנה עבודה פוינג. רגליי היו נתונות בנעלי עץ שהחליקו בשלג ובקרח. המסע בחורף היה מקפיא עצמות. על מעילי סומן צלב בצבע שמן.
עבדנו במפעל בית החרושת לחלקי ייצור של מטוסים. מנהלי העבודה היו פולנים שהתנהגו כלפינו באכזריות. בכל יום צעדנו למפעל כ-18 ק"מ הלוך וחזור. המחנה הוקם לא רחוק מלייפציג שבגרמניה. עבדנו מספר חודשים כשאנו מלאים בכינים, עד שפונינו ליעד בלתי ידוע. אלו שנשלחו במשאית, הוצאו להורג.
אנו המשכנו לצעוד ברגל עד שהגענו ליער. אחד מהאס-אס מבודפשט הכיר יהודיה מבודפשט שהיה לה מפעל לכוסות. הנאצי אמר לה שעדיף שהיא וחברותיה יברחו בלילה. ברחתי עמה בלילה לכיוון שהורה לנו הגרמני. הלכנו ברגל מרחק רב, כל הדרך היינו רעבות. ביקשנו מהגויים והם נתנו לנו קליפות תפוחי אדמה ואף תפוחי אדמה, אותם היינו מחממים במדורה. כשתקפו המטוסים מהאוויר נמלטנו על נפשותינו.
הגענו למחנה בפילזן שבצ`כוסלובקיה וניצלנו בידי האמריקנים, זה היה בחודש מאי 1945. כשהגעתי לפילזן שקלתי 37 ק"ג.
לאחר המלחמה שבתי לבודפשט. הג`וינט דאג לנו לבגדים חדשים ולמזון ונסענו ממקום למקום.
אחותי זהבה שבה לביה ספיריה, השתכנה אצל משפחה ואחר הגיעה לבייתה בקלנשט שברומניה.
בשנת 1946 נישאתי בעיר קלינב לבעלי משה.
בשנת 1951 עלינו ארצה מטרנסילבניה מהעיר קלינב באנייה "טרנסילבניה". הגענו לכפר מל"ל אל אחותי ששלחה לנו דרכונים.
נולדו לנו שני ילדים: יעקב - סוכן בתים, וישראל - עובד במחשבים.
זכינו ליהנות משישה נכדים: אורי, ליאור, רן, עידן, ניב, ואור.