גולדשמיד משה

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה המלחמה. הגרמנים נכנסו לעיירה. הם ריכזו את כל האוכלוסייה במרכז העיר. את הגברים, הנשים והילדים הוציאו מהבתים ועשו סלקציה בה הפרידו בין הילדים, הנשים והגברים. החזיקו אותנו עד החשכה ואחר שחרורו את כולם.
אחרי תקופת החגים אסרו להתפלל בבית הכנסת. מי שחפץ לקיים את התפילה עשה זאת בסתר.
בספטמבר-אוקטובר 1939 הכריזו הגרמנים על פינוי היהודים מהעיירה. רק לבעלי מקצוע הותר להישאר. יהודים רבים ברחו לברית המועצות.
אבי נהרג בספטמבר 1939 במרכז העיר ונותרתי עם אמי בעיירה. עזבנו את העיר רימנוב (בהרי הקרפטים) לעיירה אחרת. בדרך כלל נסענו ברכבות, המשטרה לא חיפשה ברכבות אלא רק הגרמנים.
בתקופה זו הופרדתי מאמי ומצאתי את עצמי נע ונד בין בתי מכרים ואצל גויים שעבדו אצלנו בעבר. החורף הקשה היה בעיצומו ולפיכך שבתי אל עירי אך לא יכולתי להיכנס לביתי כי הגרמנים נמצאו בכל מקום.
הסתובבתי כך קרוב לשנה, לבדי, בהיותי בין עשר אחת עשרה בלבד. בשלב מסוים הגעתי אל הפרטיזנים. הפרטיזנים חיפשו ילדים כדי לעשות מעקבים ולאסוף מידע. הילדים ראו מה מתרחש והעבירו את המידע החשוב לידי הפרטיזנים.
אמי הגיעה לעיירה סוזון שבסיביר.בעיירתי לא הוקם גטו, והנשים נלקחו בשנת 1943 לבורות הסיד בבלז`ץ שם נורו ונהרגו. כמעט כל משפחתי נספתה במחנה ההשמדה בלז`ץ.
בשנת 1945 הגעתי במסעותיי לאזור ברית המועצות. חצי שנה לפני גמר המלחמה חזרתי לפולין יחד עם הצבא האדום. התקדמתי עם הצבא עד גרמניה.
בשנת 1946 הצטרפתי לקבוץ "דרור" שבגרמניה, תחת פיקוחו של הג`וינט, שקיבץ ואסף לשורותיו את כל הילדים ללא הורים. אמי, שנשארה בחיים בברית המועצות, שבה לפולין. שלחתי מכתב לארצות הברית ובתשובה למכתבי נודע לי שאמי נמצאת בעיירה זלוטוריה שבמחוז שלזיה. נסעתי מגרמניה לזלוטוריה ויחד עם אמי עקרנו לעיר ורוצלב ועבדתי בחברת החשמל.
עליתי ארצה מפולין בפברואר 1957 בעליית "גומולקה" באנייה "פליפו גרמני". אמי עלתה ב-1956.
בארץ נישאתי למרים. נטלתי חלק במבצע סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור.
לרעייתי ולי נולדו שלושה ילדים: גדי – עוסק במכונות צילום, דורית– מורה בעלת שני תארים ותמי – עובדת כהנדסאית בעיריית רעננה.
רעייתי מרים ואני זכינו ליהנות מעשרה נכדים: רעות, עמית, מורן, ערן, ניר, מיקול, ברק, שחר, אור ויהל ומנין אחד – ליאור.
מרים ואני מרחיבים את השכלתנו בהאזנה להרצאות הנערכות בחוג לגמלאים.