גורלניק תמר (ריקה)נולדתי בשנת 1930 לטובה וליוסף וינדיש בעיר בוז`הו שברומניה. אבי היה סוחר תבואות והיינו משפחה אמידה. בשנת 1939 שלח אבי מאה קרונות רכבת עמוסות בתבואה לצרפת. הגרמנים עקלו את הסחורה ומצבנו הכלכלי הדרדר. נסענו לסבי, בעל בית חרושת לסוכר, בעיר סוצ`בה ללוות כסף, אך לא היו לו מזומנים. נסענו לצ`רנוביץ` לדודי בעל מסעדה. למחרת נתפס האזור בידי ברית המועצות ולא יכולנו לשוב לבוז`הו. הכסף הושב לאחר שנאסף מסבי ודודי ונשלח לבוז`הו בידי עוזר של אבי.
בשנים 1940 - 1941 גרנו בכפר ליד צ`רנוביץ` ואבי ניהל חשבונות בבית חרושת לקרשים. היהודים רוכזו בגטו צ`רנוביץ` ואנו האמנו לתעמולה הגרמנית שלפיה מי שיהיה בין הראשונים שיסע לאוקראינה יזכה למשק, לכן נסעה משפחתי לאוקראינה. הגענו לכפר מורבה וכמובן לא קיבלנו משק. הוכנסנו לבית בן שני חדרים בו התגוררו כמאה איש. נאסר עלינו לצאת מתחום הכפר. משפחתי שכללה: סבא, סבתא, הורים ושני ילדים, הצליחה לשרוד באמצעות מכירת בגדים שהבאנו מצ`רנוביץ`. בסוף השנה נותרו בידינו רק המגפיים של אבי. הקור של שנת 1941 הביאנו לגנוב עצים מן היער. במאי 1942 התחלנו ללקט פטריות למחייה. בהיותי בת עשר עבדתי אצל איכר תמורת מרק חם ופרוסת לחם, אותם הבאתי למשפחתי. מאחי נמנעה היציאה החוצה פן תחשף זהותנו היהודית. אבי קבע שמרעב לא מתים, אך מלכלוך ומחלות כן. פרמנו את שמיכת המשי ומכרנו את החוטים. בכסף שנחסך שילם אבי דמי שכירות לחדר אחד בו שהינו ששת בני משפחתנו וכן חייט ובנו. עבדתי בטחנת הקמח במילוי שקים ובתמורה קבלתי קילו קמח. האוקראינים מכרו לי קמח בזול ואני מכרתי אותו במחיר יקר יותר.
באוקטובר 1942 נצטווינו לתרום לצבא האדום כפפות, זוג גרביים וסוודר. אמי ודודתי סרגו עבור האוקראיניות וקיבלנו בתמורה 16 ק"ג תפוחי אדמה. באביב 1943 נלקח אחי בן ה-15 לחפור תעלות בחזית. אחי דיווח שבגדיו נגנבו והורשה לשוב לביתו המרוחק 80 ק"מ. אבי ועוזרו מימי הצבא נסעו למחנה ומצאו אותו, הם שבו למורבה כשני אסירים של העוזר. בדרך נרדם אחי ונפל מהעגלה אך ניצל הודות לסוס שעצר.
בשנים 1943 - 1944 הועסקתי כדוורית של פרטיזן. אני לקחתי ממנו מכתב והנחתיו מתחת לאבן ליד הכנסיה. הפרטיזן הורה לאמו להצילני כתודה על עזרתי וכן שתסייע להסתיר אף את אחי. בשנת 1944 שוחררנו בידי הצבא האדום ושבנו לצ`רנוביץ`. שיחדנו את האוקראינים וחצינו את הגבול וכך חזרנו לבוז`הו.
בשנת 1946 עליתי ארצה בעלייה ג` דרך בוקרשט, בלגרד וזגרב באנייה "כנסת ישראל". נתפסנו בידי הבריטים. פתחנו בשביתת רעב. בשלושה ימים אכלנו שוקולדים ממנות קרב אמריקניות ושתינו מי ים מהולים באבקה שאפשרה את שתייתם. זרקנו קופסאות סרדינים על הבריטים וכתגובה ספגנו גז מדמיע. נעצרנו ונשלחנו למעצר בקפריסין. בשנת 1947 עליתי ארצה לעתלית ועברתי לקריית חיים ומשם לעין המפרץ. עד 1948 למדתי בעליית הנוער. הצטרפתי לפלמ"ח ונשלחתי לתרשיחא כמבשלת, לצפת, לבית זרע, ליד מרדכי ושבתי לחיפה.
בשנת 1952 נישאתי לאריה גורלניק.
נולדו לנו ארבעה ילדים: רחל - מורה, יוספה - גמלאית מהצבא, אבי וחיים - מהנדסי מחשבים.
זכינו ל-13 נכדים: אדר, לירן, אור, רותם, עומר, חן, איתי, שני, אסתר, הילה, מעין, הדסה ואריאל.