נולדתי בשנת 1924 לצפורה ומשה בעיר חלם שבפולין. ערב המלחמה חיו במקום כ-30,000 תושבים, מחציתם יהודים. חלם נודעה בזכות המיתוס על חכמי חלם המתעמקים בכל בעיה אווילית. אבי היה קצב. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה 11 ילדים: אליעזר, שמואל, לאה, שרה, מוטל, רחל, אביגדור, יעקב ואני.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין.
שבועיים היינו בביתנו מאחר והצבא האדום היה בעיר. כשהחל הצבא האדום לעזוב את השטח לכיוון ברית המועצות, עזבנו אף אנו את ביתנו וברחנו בעקבות הצבא האדום. הגרמנים השתלטו על השטח. אחי שמואל נותר בעיר חלם ובשנת 1943 נהרג במחנה ההשמדה סוביבור יחד עם רעיתו ושלושת ילדיו. הגרמנים שרפו אותם. רוב יהודי חלם נספו במחנה ההשמדה סוביבור – מעטים שרדו את השואה.
אנו עברנו את נהר הבוג והמשכנו לעבר אוקראינה. הגענו לעיירה ברדיצ`ב שרוב תושביה היו יהודים. אבי עבד כשומר ואני עבדתי בבית חרושת למסמרים. חיינו במקום כשנה.
המשכנו בבריחתנו ונסענו לקויבישב הנמצאת בלב ברית המועצות. קויבישב היא עיר גדולה. אבי ואני עבדנו בקולחוז והתחלקנו בכל עם שאר העובדים. רוב העבודות היו בחקלאות, בשדות ובחוות החזירים. המשכורת הייתה מנת לחם. בעיר זאת גרנו עד שחרורנו בידי הצבא האדום.
ביוני 1946 שבנו לפולין לעיר קלצק. התגוררנו בבתים נטושים של הגרמנים. בשנה זו נישאתי להלמינה ששבה אף היא באותה תקופה מסיביר.
הוריי נסעו לגרמניה ואנו התגוררנו חצי שנה נוספת בעיר יחד עם משפחת האחות של הלמינה. נסענו לאוסטריה וכעבור כמחצית השנה הברחנו את הגבול באלפים יחד עם שליחים מארץ ישראל והגענו לאיטליה. הלמינה שהייתה בהריון ילדה בבית החולים בחודש השמיני ולד מת.
בספטמבר, לפני ראש השנה בשנת 1948, עלינו ארצה באנייה "קדמה". הגענו למחנה האוהלים חדרה ושם גרנו במשך החגים. יחד עם 12 משפחות נוספות עברנו לגור בצריף במושב בני ציון למשך שנה.
נסענו להתיישבות בנייה ליד גדרה ובנינו את ביתנו לבדנו ובו גרנו שש שנים. קיבלנו אדמה לרשותנו, ארבע פרות וגידלנו ירקות. מאחר ולא היה ממה להתפרנס עברנו בשנת 1955 לרמתיים.
עד היום אני מתפרנס כקצב ברמתיים.
לרעייתי ולי נולדו שני בנים: אליעזר ויעקב – גם הם קצבים.
זכינו ליהנות מארבעה נכדים: מאיה, ציפי, מושיקו ונטע.
ברוך נפטר באוקטובר 2014. יהי זכרו ברוך!