נולדתי בשנת 1924 לשרה-לאה ולאליעזר-הירשטל גרינבאום בעיר ז`יבייטץ בשלזיה, פולין. לאבי הייתה חנות לכלים. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה חמישה ילדים: רגינה, יהושע, אידה, פרידה ואני. למדתי שמונה שנים בבית ספר בו דיברו המורים היהודים בפולנית.ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין.
ביום המחרת עזבתי את העיר בלוויית אמי לירוסלבל. אבי ושתי אחיותיי נשארו בעיר. סברנו שהמלחמה תהיה בסגנון בליץ – מלחמה מהירה ועל כן חבל לעזוב את רכושנו. אבי ואחותי אידה נהרגו בידי הגרמנים במחנה טרנוב. אחותי פרידה טבעה באנייה. הגרמנים הגיעו לירוסלבל ואנו חצינו את נהר הסן והגענו לצד של ברית המועצות..
אחותי רגינה מצאה אותנו לאחר נדודים בעיר אולשיצה. מאחר וסרבנו לוותר על אזרחותנו הפולנית שלחו אותנו השלטונות לסיביר לעיר אורקוצקייה אובלש. התגוררנו בצריף ביער. לפרנסתנו עבדנו בכריתת עצים.
עברנו לעבוד במכרות זהב בבשילבסק. גרנו במקום כשנתיים. תפקידינו היה לשטוף ולסנן את העפר בנהר בתקווה למצוא גרגרי זהב.
לקראת תום המלחמה סבלנו חרפת רעב. הועברנו לסובחוז לסרטוסק אובלש. מצב המזון כאן השתפר ועבדנו עם שוורים בחקלאות.
ביום האחרון לנסיעתנו הביתה, ב-22 במרס 1946, נפלה אמי ונפטרה. אמי נקברה יחד עם כל הגויים במקום.
בשנת 1946 הגענו לקלצק ונישאתי לברוך. נשארנו בעיר מחצית השנה יחד עם אחותי, בעלה ותינוקה. בהיותי בהריון חצינו בבריחה את האלפים מאוסטריה לאיטליה יחד עם שליחים מארץ ישראל. הוולד נולד מת בחודש השמיני להריון.
בספטמבר, לפני ראש השנה בשנת 1948, הגענו ארצה באנייה "קדמה". התגוררנו במחנה אוהלים בחדרה במשך כל חגי תשרי. יחד עם קבוצה של 12 משפחות הצטרפנו למושב בני ציון בו קיבלנו צריף למשך שנה.
עברנו להתיישבות ליד גדרה בה חיינו כשש שנים. כל אחד קיבל חלקת אדמה אותה עיבד. גידלנו ארבע פרות ונהנינו מתוצרתם. הפרנסה הייתה מעטה ועקרנו בשנת 1955 לרמתיים.
עבדתי יחד עם בעלי באטליז.
נולדו לנו שני בנים: אליעזר ויעקב – שניהם קצבים.
זכינו ליהנות מארבעה נכדים: מאיה, ציפי, מושיקו ונטע.