גנצביץ אילנה (אילונה)נולדתי בשנת 1926 לאסתר ולפנחס קסלר בליוטה שבצ`כוסלובקיה. בעיר חיו כ-30 משפחות יהודיות. לאבי הייתה חנות למוצרי טכסטיל. הבית היה בעל צביון דתי. במשפחה היו שבעה ילדים: זולי-זולטן, הלן, קלמן, ברנרד, יוסף, אנטוניה ואני. למדתי עשר כיתות.
בשנת 1941 השתלטו ההונגרים על אזור מגוריי והחרימו את החנות של אבי. ביתנו הגדול שימש קצינים הונגרים למגורים ואנו גרנו בחדר אחד.
ב-19 במרס 1944 פלשו הגרמנים לקרפטו-רוס. היהודים רוכזו בגטו אוז`גורוד לשלושה שבועות והועברו לבית חרושת ללבנים.
הוריי ואני נשלחנו בחודש מאי בטרנספורט למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו, עוד באותו יום נספו הוריי. אחותי אנטוניה שחיה בבודפשט נשלחה אף היא לאושוויץ בירקנאו. אחיי נשלחו לעבוד במחנות כפייה בברית המועצות.
שלושה חודשים הייתי ב-C לאגר, מיועדת להשמדה. נשלחנו שלוש מאות בחורות צעירות לגרמניה למחנה וייס ואסר. עבדתי כחצי שנה בחלקי חילוף למטוסים, משש בבוקר עד שש בערב. בימי ראשון ניתן לנו חופש וזה היה יום בו התאפשר לנו לכבס את בגדינו על מנת להגיע לבית החרושת מסודרים ונקיים. גרנו בצריפים שבהם היו שתי קומות של דרגשים. התנאים היו די טובים במיוחד בעצם העובדה שאף אחת מן הקבוצה לא נדונה למוות.
הצבא האדום התקרב לאזורנו ואנו פונינו. נאלצנו לצעוד ברגל בחורף הקר והמושלג במשך שלושה ימים. הובאנו אל בית חרושת אחר וחולקנו לשתי קבוצות של 150 נשים. גם את המפעל הזה נאלצנו לעזוב ולצעוד בקור המקפיא עצמות במשך ימים. מטרת הצעדה הייתה להרגנו בדרך.
ניצלנו בשנת 1945 ב"טרנספורט של ברנדוט" בגבול דנמרק. הגרמנים והאמבולנסים של הצלב האדום הדני שחררו אותנו מהנאצים. הדנים החליפו את בגדינו, נתנו לנו אוכל והפלגנו באנייה לשוודיה. בעת השחרור הייתי נערה בת 17 ששקלה 20 ק"ג ונראיתי כמוזלמן.
בשוודיה שוכנו בבתי ספר וקיבלנו טיפול רפואי. בתחילה הייתי בעיר לנצקרונה ואחר ברפטלה. הועברתי לפנימייה בעיר ניהמר שהייתה בהרים ושם למדתי עברית ואנגלית.
באחד הימים נשאלנו מי מהבנות מעוניינת ללמוד את מקצוע האחות. מבין 40 בנות גילו שלוש נכונות ללמוד, ואני אחת מהן. למדתי את מקצוע האחות במשך מספר חודשים ונשלחתי לעבוד במשך שנתיים כאחות בעיר גטנבורג. קיבלתי מהצלב האדום חמש קרונות אך לא משכורת.
מאחר ודודי גר בצרפת נסעתי לבקרו ושהיתי אצלו שנה וחצי. חיפשתי כל העת אחר אחיי עד שנודע לי מהצלב האדום שכולם נספו. אחותי אנטוניה מצאה אותי דרך העתון ונפגשנו בצרפת.
בשנת 1950 עליתי ארצה והגעתי לבאר יעקב אל בית עולים. עבדתי כאחות בבית חולים פרטי בתל אביב ואחר כך בבית החולים הדסה שבתל אביב. התגוררתי בבית החלוצות בעיר.
בשנת 1951 נישאתי לשלמה גנצביץ.
נולדו לנו שתי בנות: מיכל - עובדת בעיצוב פנים, ורונית- במשרד כלכלי.
זכינו ליהנות מחמישה נכדים: יואב, דנה, אלון, ירדן ואור.
אני מתגוררת בדיור המוגן "עד 120" ונהנית משפע ההרצאות והחוגים.