נולדתי בשנת 1930 לאתל ולמשה גרין בכפר בילה צירקב שבצ`כוסלובקיה. כ-50 משפחות יהודיות גרו בכפר. אבי היה שוחט, דיין וחזן ואמי תפרה את בגדי הפולקלור לגויים. אבי נפטר בשנת 1939 בבית. הבית היה בעל צביון דתי מאד. המשפחה מנתה תשעה ילדים: ליפא, יעקב, שלמה-הרש, חנה, מרים, בן ציון, יששכר, יהודה ואני. למדתי ארבע כיתות בבית הספר הצ`כוסלובקי, ב"חדר" ושנה בישיבת סאטמר.ב-19 במרס 1944 פלשו הגרמנים לאזור. רוכזנו בגטו סלטינה ועבדתי במחסני מזון של הגרמנים. סחבתי חביות ובהן חמאה מהולנד וזכיתי להקצבת מזון גדולה יותר. כעבור חודש רוכזנו בשדה התעופה הצ`כוסלובקי וכל דברי הערך הוחרמו. עברנו התעללות בידי הז`נדרמים ההונגרים.
ב-19 במאי 1944, בחג השבועות, החלו המשלוחים הראשונים למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו.
הוכנסתי לבלוק של ילדים. כשהתחלנו לבכות ולשאול היכן הורינו, אמר לנו הזונדר-קומנדו שבני משפחתנו עולים השמיימה בעשן, עלינו להפסיק לבכות ולהיות גיבורים כדי לשרוד. הייתי בבלוק 19, 21 ובבלוק – B. עברתי למחנה הצוענים יחד עם השבויים הסובייטים. בגלל היותי נער זריז זכיתי למזון נוסף. התנדבתי לשאת את החביות הריקות למטבח ושם מצאתי שיירים של מזון של הטבחים או קליפות תפוחי אדמה וכרוב. באחד הימים פרקה משאית כרוב שהתפזר לצדדים. תפשתי כרוב ורצתי עמו כשהקאפו דולק בעקבותיי. הקאפו זרק לעברי את מקלו שפגע ברגלי בשוק והתחלתי לצלוע, אך לא עצרתי עד שחמקתי ממנו ובצריף חגגנו על הכרוב.
הצוענים היו סוחרים עם הסובייטים. הצוענים זרקו מעל הגדר את המחורקה, טבק רוסי, והסובייטים זרקו בתמורה לחם. באחד הלילות הוטל עוצר ובזעקות קורעות לב נשלחו כל הצוענים למשרפות. יחד עם חבריי נכנסתי לצריפם ומצאנו דרגשים ריקים ועליהם מונחות שמיכות צמר אדומות, חתיכות לחם וחבילות מחורקה. לקחתי את הלחם וחילקתי לשאר הילדים בביתן, את הטבק מכרתי תמורת חצי לחם.
יום אחד ביקשו 200 ילדים לעבודה, אך לא בחרו בי. בודדו את הקבוצה ואחד הילדים לא רצה להיפרד מאביו, התחלפתי אתו במהירות ושאלתי את שמו כי הוא כבר הופיע ברשימה. אסירים הולנדים הטביעו על זרועי מספר ושהוקרא שמו של הילד, הזדהיתי במקומו. מספרי היה 10074 B. זה היה רגע של אושר, כי תמורת עבודתי אזכה לאוכל ואשאר בחיים. צעדנו ברגל לקטוביץ. בעיירה צ`ביניה עבדנו כאלף אסירים בשיקום בתי זיקוק שהופצצו בידי האמריקנים. הפולנים מקילצה לימדו אותי יידיש בנוסח שלהם וסידרו לי עבודה במטבח בקילוף תפוחי אדמה. כשהצבא האדום התקרב, בינואר 1945, החל מצעד המוות. הגענו לבירקנאו. מי שנשאר במחנה ניצל בידי הצבא האדום, אנו צעדנו יומם ולילה עד לברסלב. נשלחנו למחנה הריכוז ברגן בלזן וזקסנהאוזן. הועלנו על קרונות פתוחים של בהמות והגענו לברלין המופצצת. הגענו לאפפל האופן ומשם לקאופרינג שבו היו 14 מחנות. מכל הטרנספורט נשארנו בחיים כ-200 איש. הבחנתי בבחור ובחורה צועדים בשדה לבושים אזרחית. הבחורה היפה פנתה אליי ושאלה אותי מהיכן אני, וכשאמרתי לה מקרפטו רוס שאלה אותי אם יש לי אחיות בשם מרים וחנה, וכשהשבתי בחיוב הודיעה לי שהן נמצאות במחנה שאליו אני הולך. היא פנתה אליי בשל דמיוני למרים. אכן מצאתי את אחיותיי במחנה. כשנשלחתי לקאופרינג לנדסברג ישנתי במשך שלושה ימים, בכל פעם שהתעוררתי אחותי נתנה לי אוכל וכך ניצלתי. צעדתי עם אחיותיי למחנה הלך ליד מינכן וכעבור מספר ימים שוחררנו בידי האמריקנים. זה היה ב-5 במאי 1945.
בשואה נספו אמי, ואחיי: ליפא, שלמה,-הרש, בן ציון, יששכר וכן בני משפחה נוספים.
בשנת 1947 עליתי ארצה והצטרפתי לקיבוץ יסודות שבמגדיאל. התגייסתי לצה"ל ושירתי שנתיים.
בשנת 1954 נישאתי לזהבה. אני הבעלים של מוסך "העוגן" בהוד השרון.
שלושת ילדינו: משה – מנהל חנות צילום, יצחק - פקיד מלונאות, ויעל - עובדת סוציאלית.
זכינו ליהנות מארבעה נכדים: ניר, עדו, יובל ועיליי.