נולדתי בשנת 1931 לבלנקה-פרח וישראל-זאב בעיר קושיצה שבצ`כוסלובקיה. בקושיצה חיו 11,000 יהודים. לאבי הייתה חנות מכולת, הוא נפטר ב-1937. הבית היה בעל צביון דתי. המשפחה מנתה ארבעה ילדים: מנחם, אברם, ישראל ואני. למדתי שבע כיתות.
בנובמבר 1938 השתלטו ההונגרים על קושיצה והסביבה והחלה אנטישמיות גלויה. לקראת סוף שלטונם נצטווינו לענוד טלאי צהוב.
ב-19 במרס 1944 השתלטו הגרמנים על הונגריה. באפריל רוכזו היהודים בגטו שבעיר.
ב-20 באפריל 1944 נשלחתי למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. אמי ואחי הצעיר ישראל שהיה בן שש נספו באותו יום.
נשארתי עם אחיי מנחם ואברם. בזמן הנסיעה ברכבת מסרה אמי לאחי הגדול את טבעת הנישואין וציינה שכך יישמר הקשר ביניהם. בזמן הסלקציה הייתי נער נמוך בן 13. הקצין הורה לי לעבור לטור השני. עשיתי כדבריו, אך מיד לאחר שהלך, חזרתי לאחיי. הקצין ראה אותי ואיים עליי שאם יראה אותי פעם נוספת בטור הזה, יירה בי. בלית ברירה עזבתי את מקומי. מאחר והייתה זאת שעת דמדומים החלפתי את מקומי מאחורי גבו של הקצין וכך נכנסתי פעם נוספת לטור עם אחיי, כך ניצלתי ממוות. היינו עשרה ימים במחנה והועברנו למחנה פלשוב. עבדנו בבנייה במשך חודשיים וחצי. נלקחנו למחנה מעבר גרוס רוזן לשבוע ימים והופרדנו מעל אחי אברם שעבר למחנה לא ידוע וקיבל לידיו את הטבעת. אחי מנחם ואני עברנו למחנה עבודה גרליץ על גבול פולין-גרמניה. עבדנו בבית חרושת לנשק "וומסוג" עד לשחרור. ניצלתי בזכות גרמני שהיטיב עמי. עבדתי בחריצות וסיימתי את מכסת עבודתי מהר, והגרמני גמל לי על זריזותי בכך שמידי יום היה נותן לי את קליפת תפוח העץ שאכל וכן את הקרום של הכריך. כן אפשר לי לישון מעט בזמן הפנוי. לקראת סוף המלחמה נשלחנו לעבודות ביצורים. באוקטובר 1944 נפטר אחי מנחם מדלקת קרום המוח.
ב-9 במאי 1945 שוחררתי בידי הצבא האדום. לאחר נדודים של חודש וחצי דרך פראג ובודפשט הגעתי לקושיצה. מפי חברי, היחידי שניצל מהמחנה, נודע לי שאחי אברם היה עמו ושמר על הטבעת. לקראת סוף המלחמה כשכיבס את מכנסיו איבד את הטבעת. הוא נפטר חודש ימים לאחר מכן מיאוש בגין אובדן הטבעת.
בקושיצה הצטרפתי לשומר הצעיר להכשרה "מיהה" וחיינו במבנה של בית הספר הניאולוגי.
ב-13 באפריל 1947 הפלגנו 2,641 מעפילים מצרפת באנייה "תיאודור הרצל". נעצרנו בידי הבריטים לאחר מאבק ונשלחנו למעצר בקפריסין לשישה חודשים. בספטמבר 1947 עליתי ארצה לעתלית ולמשק הפועלות בעפולה. עברתי לקיבוץ עמיר ולקיבוץ דן. בסוף 1949 עברתי לרמת השרון. שירתי בצה"ל בשנים 1950 - 1952. בשנת 1961 נישאתי ליפה.
עבדתי כקבלן שיפוצים עצמאי עד שנת 1976. בשנים 1976 - 1996 עבדתי בעיריית תל אביב באגף שירותי חרום כממונה על בניית מקלטים ציבוריים.
לרעייתי ולי נולדו ארבעה ילדים: איי"ל (אבי ישראל יזכר לעד) - טכנאי אלקטרוניקה, איריס (על שם אמי בלומה) - מנהלת משאבי אנוש, רונית - הנדסאית בניין, וסמדר - יועצת מס.
זכינו ליהנות משמונה נכדים: מתן, טל, התאומים: איתי, עומר, אריאל, שחר, אדם ורועי.
דוד נפטר ביום כיפור י` בתשרי תש"ע, 27 בספטמבר 2009. יהי זכרו ברוך.