דגן מרדכי

נשלחתי לבית ילדים, שם הייתי היהודי היחיד. הילדים הציקו לי והרבו להתעלל בי. פעם בשבוע הייתי צועד שמונה ק"מ לבית אמי, חוצה את היער בקור עז, ומתחנן בפני אמי שתשאירני בביתה. אמי לא יכלה להענות לבקשתי מאחר ולא היה לה די מזון למחיתה ואמרה לי שמוטב שאהיה בבית הילדים.

אמי עבדה בהנחת פסי רכבת ובגריפת שלג ותמורת עבודתה קבלה לחם שבו כלכלה את עצמה ואת אחותי לילי. לבסוף, כשהורע לי, עזבתי את בית הילדים והצטרפתי לאמי ואחותי. נדדנו בדרכים. אכלנו מפחי אשפה שאריות מזון, תלשנו עשב וסרפדים וכך התקיימנו.

בשנת 1946 פגשנו את אנשי ההגנה של הפועל מזרחי שהסתובבו ברחבי אירופה ואספו ילדים להעלותם ארצה. הם פנו לאמי שתאפשר להם להעלות את אחותי ואותי ארצה, כי אנו עתיד העם היהודי. הובאנו לבית ילדים בלינדנפלס שם רוכזו הילדים.

בשואה נספו: סבי, סבתי, כל הדודים והדודות. בני משפחתי הענפה שהתגוררו בוורשה, נגדעו כולם באיבם. שמות בני המשפחה מתועדים בדפי עד ב"יד ושם".

בשנת 1947 נסענו במשאיות לצרפת. בנמל סט עלינו על האנייה "אקסודוס 1947-יציאת אירופה תש"ז" שעל סיפונה למעלה מ-4,500 מעפילים, רובם ילדים. קבלנו מספרים על מנת שהבריטים לא יזהו אותנו מאחר והם חיפשו אנשים מסוימים. מספרי היה 2460. ב-11 ביולי ניתקנו את החבלים שחיברו אותנו לרציף ורב החובל יצחק אהרונוביץ-אייק הוציא את האונייה מן הנמל ללא הדרכה של נווט וללא היתר יציאה. למחרת הופיע מפציץ בריטי ולוונו בחמש אוניות משחית ואניית סיור. הבריטים תקפו את אקסודוס, נגררנו לנמל חיפה, הורדנו בכוח ובשלוש ספינות גרוש הגענו לנמל פורט דה בוק שבדרום צרפת. בשבוע השלישי לשהותנו בנמל הכרזנו על שביתת רעב. הועברנו לנמל המבורג שבגרמניה. הכריטים הורידונו בכוח ונלקחנו לאזור הבריטי. לאחר זמן הועברנו לחלק האמריקני שם פגשנו את אמנו שנישאה בינתיים והתגוררה בווצלה. אחותי נותרה עם קבוצת הילדים שעמם הייתה באנייה ואני הצטרפתי לאמי. בסתיו 1947 נשלחנו בחזרה ארצה.

אחותי עלתה ארצה בשנת 1948. בשנת 1949 עליתי ארצה יחד עם אמי ואבי החורג.
השתתפתי במלחמות ישראל: מלחמת סיני, ששת הימים, יום כיפור ושלום הגליל.
בשנת 1958 נישאתי לירדנה. בארץ עבדתי כמדריך תיירים.
נולדו לנו שלושה ילדים: רויטל, דורית - מעצבת תעשייתית, ואשר- שף.