דוידוביץ שושנה

דוידוביץ שושנה (סוסי)

ב-19 במרס 1944 נכנסו הגרמנים לרומניה. נלקחתי עם כל בני משפחתי לגטו, שם רוכזנו פרק זמן ולאחריו בחודש מאי 1944 נשלחו כל היהודים בטרנספורטים למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. במחנה הופרדתי מבני משפחתי פרט לשתי אחיות: ריזי ואיטה. עבדתי בבית חרושת לנשק במחנה. הרעב הציק כל הימים. מנת מזוננו הדלה כללה מרק פעם ביום וכן לחם שניתן במשורה. הרעב עשה שמות בכולם.

בינואר 1945 כשהצבא האדום התקרב, נשלחתי למחנה הלך שבגרמניה וכן למחנה גייזינגר.
ב-1 במאי 1945 האמריקנים שיחררו את המחנה.
במלחמה איבדתי שלושה אחים: משה, שיקו ובומי, הורים ודודים מצד אמי ומצד אבי.
האמריקנים לקחו אותי להחלמה במחנה העקורים "פלדפינג", שם פגשתי את אליהו שעתיד להיות בעלי. החלטנו לשים את יהבנו בארץ ישראל.
נסענו ליוגוסלביה ובשנת 1947 עלינו ארצה, בעלי, אני ושתי אחיותיי, באנייה "כנסת ישראל".
בהגיע האנייה לנמל חיפה נעצרנו בידי הבריטים ונשלחנו למחנה בקפריסין ומשם שבנו ארצה.
בארץ למדתי בבית ספר לבישול ואפייה.

בארץ נולדו לי ולבעלי שני ילדים, חוה - העובדת בחנות, ואריה – העובד במפעל תרופות.
זכינו ליהנות משישה נכדים.
התנדבתי בבית חולים "מאיר" במשך ארבע עשרה שנים.