נולדתי בשנת 1939 למרים ויצחק כהן בעיר קוסובסקה-מיטרוביצה שביוגוסלביה. בעיר גרו כ-200 יהודים. אבי היה סיטונאי טכסטיל. משפחתנו מנתה שלושה ילדים: משה, יוסף ואני. ביתנו היה בעל צביון מסורתי.באפריל 1941 כבשו הגרמנים את יוגוסלביה. בין תושבי העיר היו מוסלמים שנמנו עם משתפי הפעולה למען הצורר הנאצי והסגירו יהודים, והיו מוסלמים, חסידי אומות העולם, שחרפו נפשם והצילו יהודים מפני הנאצים.
אנו זכינו למוסלמים מטיבים: האב קורטש ובנו חסן, שהצילו אותנו מפני הנאצים. כשהגיעו הגרמנים עם רשימת היהודים וחיפשו אחרינו הם הודיעו להם שאנו לא גרים במקום. אותו זמן החביאו אותנו במשך שבועיים ואחר העבירו אותנו לעיר פרישטינה.
בפרישטינה נלקחו כל היהודים למחנה ריכוז של האיטלקים בעיר ברט שבאלבניה.
בשנת 1943 נכנעו האיטלקים והגרמנים כבשו את האזור. החלה בריחה המונית של היהודים. היהודים ברחו בקבוצות על מנת לא להתפש בידי הגרמנים. הוריי, אחי משה ואני ברחנו יחד לאלבניה אל הפרטיזנים בהרים והשתחררנו מעול הנאצים בסוף 1944.
שבנו לעירנו מיטרוביצה. אחי יוסף יחד עם סבי יוסף וסבתא שרה נלקחו למחנה הריכוז של הקרואטים בשם סימשטה, שם נרצח הסב במכות בידי הנאצים. משם עברו הסבתא ואחי יוסף למחנה ברגן בלזן. הם שוחררו בדרך בידי הצבא האדום בעיירה טרייבץ שבמזרח גרמניה באפריל 1945.
בדצמבר 1948 עלתה כל המשפחה ארצה באנייה "קפאלוס" והגענו לבאר יעקב.
נישאתי בארץ ליוסף דומנקביץ.
לבעלי ולי נולדו שתי בנות: טלי - רואת חשבון ושמאית נדל"ן ומקרקעין, וורד – מהנדסת מערכות מידע עובדת בהייטק.
זכינו ליהנות משני נכדים: איתי ועוז.