נולדתי בשנת 1918 בעיר וורונובה במחוז וילנה שבפולין. אבי היה רופא ונפטר לפני המלחמה, אמי הייתה אחות. משפחתי מנתה שלושה ילדים: בנימין, צדוק ואני. הבית היה בעל צביון מסורתי. למדתי 12 כיתות בבית הספר "תרבות".עד שנת 1941 הייתי בווילנה, שנה בה כבשו הגרמנים את העיר. מי שלא היו לו רשיונות עבודה הוצא להורג. כל אנשי האזור נלקחו לבית הסוהר ושם נערכה סלקציה. גיסתי שידעה ליטוואנית, שמעה שהגרמנים מחפשים נגרים והודיעה להם שאני נגר - כך נלקחתי לעבודה.
בתחילת 1942 נודע לי שבעירי החיים טובים יותר מאחר שהגרמני השולט במקום הנו ידיד של מנהל הגימנסיה. נלקחתי לראש העיר בוורונובה והואשמתי בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים. איימו להרגני, לכן ברחתי לעיר סמוכה בשם לידה, שמפקד האזור בה היה ליברלי יותר. כומר שגנבו ממנו, שיער שהיהודים ביצעו זאת. היודנראט גילו אותם והלשינו עליהם לגרמנים. הגסטאפו עצר אותנו. בוצעה הוצאה להורג, נוריתי בתוך בית הסוהר, נפלתי והתעלפתי. שניים מהקבוצה קמו לתחייה. שמענו שהמשך ההוצאה להורג יהיה למחרת וברחנו. ביקשתי מאמי לשלוח עבורי בגדים מעטים באמצעות גויה, אך היא סיפרה לגרמנים שבניה של אמי משתפים פעולה עם הפרטיזנים. אמי נהרגה בשל חשיפה זו במרס 1942. ברחתי עם חבר מבית הסוהר אל היער, שם הייתה מגדת עתידות. היא התנתה את עזרתה במתן תבואה. מסרתי לה את מבוקשה והגענו אל מחנה שבו עבדו בכבול. במשך הזמן נודע לנו שמצויים פרטיזנים ביערות. התארגנו כ-14 איש והלכנו במשך שבוע ימים אל היערות כשאנו מצוידים בנשק. בהגיענו ליער פגשנו בפרטיזנים. הנשק נלקח מידנו והפרטיזנים תחקרו אותנו. הודענו להם שיש בדעתנו להצטרף לשורותיהם ולהילחם בגרמנים. שאלו אותי אם אני מכיר קומוניסט בשם קוניחובסקי מעיר הולדתי, כשהשבתי להם בחיוב, זה עשה עליהם רושם טוב וקבלנו מזון.
הצטרפנו לפרטיזנים. לחמנו במקומות שונים, ופוצצנו רכבות. יצאנו קבוצה של 12 איש לעזרת המחתרת הפרטיזנית בגטו וילנה. למחתרת היה נשק. הם מנו כ-14 יהודים שהיה בדעתם לברוח מן הגטו. באותו לילה המשטרה היהודית עצרה אותנו והקבוצה נלקחה אל המפקד הראשי. המפקד אמר לנו שהוא מבין אותנו אך אנו חייבים להבין כי בתוקף היותו מפקד, יצליח להוציא את היהודים מהגטו בריאים ואל לנו להתערב. ארגון הפרטיזנים החליט על דעת עצמו שהם יגנו על כולם. נלחמתי בשורות הפרטיזנים עד שנת 1944 עת נפגשנו עם הצבא האדום. באחד במאי 1944 ניתנה הוראה לפוצץ את הרכבות. הספקנו לבצע רק מחצית מן ההוראה ונאלצנו להפסיק בשל איחודנו עם הצבא האדום. נסענו למינסק למפגש עם הפרטיזנים וקיבלנו מדליות מהצבא האדום. שבתי לווילנה בתקווה למצוא את משפחתי, אך לא מצאתי איש. אחיי ואמי נהרגו בשואה.
נלקחתי לעבוד במכבי אש בוורונובה לזמן קצר מאד. הצטרפתי לצבא האדום שמפקדו כהן היה יהודי. קבלתי תעודות על שייכותי ליחידה זו וחייתי שם בתנאים מצוינים. ב-1945 נישאתי לרחל.
בינואר 1948 עליתי ארצה בעלייה ד`, אליה צורפו דוברי עברית. הגענו לבית העולים ברעננה, שהינו במקום יומיים ועברנו למגדיאל.
השתתפתי בכל מלחמות ישראל. עבדתי בארץ כאח ואני מתנדב בבית החולים מאיר בתור אח.
בארץ נולדו לי ולרעייתי רחל שני ילדים: יונה – העובד באלקטרואופטיקה, וצביה – העובדת בחברת תרופות.
תיעוד חיי מופיע בספר של המרכז הפדגוגי בתל אביב וכן בסרט אודותיי שהפיק מכון שפילברג.
זלמן נפטר בחודש מאי 2009, יהי זכרו ברוך.