דוקשטולסקי רחל ז"ל

נולדתי בשנת 1925 לצבי ורשקלה אברמוביץ בעיירה דז`בנישוק שבפולין.

עם פרוץ המלחמה עבר אזורנו לידי ברית המועצות. ב-22 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את האזור והקימו גטו בעיירה. יהודי העיירה הועברו לגטו וורונובה ושהו שם עד שנת 1942. עבדתי עבור הגרמנים בעבודות ניקיון יזומות. בסוף שנת 1942, כשחוסל הגטו בוורונובה, עברנו לגטו בלידה וחיינו בו כשנה. אף בגטו הזה עסקנו בעבודות ניקיון שכללו אף ניקוי נשק. ברחתי עם קבוצה מגטו לידה אל היערות. הצטרפתי לפרטיזנים היהודים שהיו כפופים למרותו של המפקד היהודי – טוביה בילסקי. זה היה מחנה המשפחה הגדול ביותר שמנה כ-1,200 איש. המחנה היה ביערות נליבוקי שבבילורוסיה.

בילסקי ואחיו אספו נשק ויצרו ביער גרעין פרטיזני של 17 איש, רובם מבני משפחתו. הקבוצה שיגרה שליחים לגטאות שבסביבה והזמינה את היהודים הכלואים להצטרף לשורותיהם. מאות יהודים מהאזור הגיעו למחנה והקבוצה גדלה מיום ליום. יחידת הפרטיזנים של בילסקי ביצעה פעולות תגמול ונקם בשוטרים המקומיים ובאיכרים שנטלו חלק ברציחת יהודים, והפילה את פחדה על האזור. השלטונות הגרמנים הציעו סכום כסף גדול לכל מי שיביא לתפיסתו של טוביה בילסקי. החיים ביער היו מורכבים משמירה מתמדת מפני האויב. בלילה פטרלו הפרטיזנים ברחבי היער וביום ישנו בבונקרים. הבונקרים היו בנויים מחציתם מעל האדמה ומחציתם מתחת לפני האדמה. הגרמנים לא העזו להכנס ליערות אלו מחשש לחייהם. ביער הוקמו בית כנסת, מאפייה שסיפקה את תצרוכת הלחם לפרטיזנים, מטבחים גדולים שאליהם הובאו פרות שנלקחו מן האיכרים וכן ירקות וחיטה ששימשו למזוננו. בבתי מלאכה עבדו חייטים וסנדלרים. תפקידי היה לשמור על המחנה מפני הגרמנים.
בקיץ 1943 פתחו הגרמנים במצוד נרחב אחר כוחות הפרטיזנים ביערות נליבוקי.

הם חיפשו במיוחד את קבוצת בילסקי. נסוגונו למעבה היער ובילסקי קיבל פקודה מהמפקדה הסובייטית, שעמה היה בקשר ובה הסתייע גם באימון חייליו, שעליו להשאיר ביחידתו רק רווקים נושאי נשק. בעלי משפחות, נשים וילדים יאלצו לצאת מן האזור. בילסקי ידע שפירושה של ההוראה מוות בטוח לאזרחים. הוא דבק במטרתו המרכזית – הצלת יהודים, ולא מילא אחר הפקודה. הקבוצה כולה נסוגה, ובילסקי והלוחמים הצליחו להגן על האזרחים עד לשחרור האזור בקיץ 1944. רבים מאנשי המחנות נספו במצודים שערכו הגרמנים, אחרים נרצחו בידי קבוצות פרטיזניות ובידי איכרי הסביבה. אחי ששהה עמי ביערות שב לגטו וחוסל יחד עם כל שאר היהודים, שם מצאו את מותם גם הוריי, חמשת אחיי, דודים ודודות.

נישאתי לזלמן בשנת 1945. עזבנו את פולין ועברנו לגרמניה. הצטרפנו לקבוץ "נוחם" בעיר ששליץ. בגרמניה נולד לנו בן. נסענו לאיטליה ובעלי עבד במוסד לעלייה ד`. בינואר 1948 עלינו ארצה מנפולי, בעלייה ד` שלא כחוק, באנייה "תטי". הגענו לנמל חיפה דרך אלכסנדריה. בינואר 1948 הגענו לבית העולים ברעננה בה שהינו יומיים ומשם הגענו למגדיאל. בארץ נולדה לנו בת. שני ילדינו הם: יונה - העובד באלקטרו אופטיקה, וצביה – עובדת בחברת תרופות.

זכינו ליהנות משישה נכדים: לירן, טל, עומר, אמיר, גיל וחן, ומנין - יונתן.