נולדתי בשנת 1936 למיסה ולמשה דואני בעיר בנגאזי שבלוב. המשפחה הייתה בעלת צביון דתי. המשפחה מנתה שמונה נפשות כולל את סבתי. למדתי בבית הספר "תלמוד תורה" כשנה לפני המלחמה ושנתיים נוספות לאחר המלחמה. בבית דיברנו עברית. בימי שישי שרנו שירי ארץ ישראל. בשבתות נפגשו היהודים מהאזור בבתי הכנסת. הקהילה הציונית שאפה כל העת לעלות ארצה.

לוב הייתה נתונה לשלטון איטלקי. ב-9 בדצמבר 1940 פתחו הבריטים במתקפה על האיטלקים וכבשו כעבור חודשיים את אזור קירנאיקה לרבות בירתה בנגאזי. הגרמנים שלחו את פילדמרשל רומל לסייע לכוחות האיטלקיים ובאפריל-מאי 1941 הבריטים נסוגו למצרים והאיטלקים שבו ללוב.

ב-1942 נשלחנו למחנה ג`אדו. נסענו במשך חמישה ימים, דחוסים במשאיות ענק. מתוך 2,600 יהודים שהובאו לשם, מתו כ-500 יהודים מתשישות, מרעב וממחלות. במחנה ספגנו השפלה גדולה, עינויים, גזלו מאתנו מזון, סבלנו חרפת רעב ומחלות, במיוחד טיפוס.

שוכנו במבנה גדול שבו היו עשרות משפחות ללא כל תנאים סניטרים. הדבר היחיד שהפריד בין המשפחות היה סדין בלוי או שמיכה קרועה. הדבר נמשך עד שהאנגלים כבשו את בנגאזי.
בשנת 1942 הוצאו מן המחנה כעשרים גברים על מנת להוציאם להורג וביניהם היה גם אבי משה. אותנו הילדים אלצו הגרמנים לצפות בהוצאה להורג. באותה שניה בה הנאצים דרכו את נשקם נשמעה הפקודה "לא לירות". בדיעבד הסתבר שהבריטים כבשו את בנגאזי והם בדרכם למחנה ג`אדו לשחררנו. הגרמנים לא הרגו את קבוצת היהודים ונסו על נפשם. בינואר 1943, עם כיבוש בנגאזי בידי הבריטים, השמחה במחנה הרקיעה שחקים והעינויים פסקו. כולנו שבנו לבתינו הריקים. כל רכושנו נבזז בידי הגרמנים והערבים. השמחה התעצמה עם הגעתה של הבריגדה הארץ-ישראלית לבנגאזי. המפגש עם חיילי הבריגדה שנקראו בפינו "פלשתינזים" היה מרגש מאד. החיילים שמחו והופתעו לשמוע כי רוב בני הקהילה מדברים עברית שוטפת.

בדצמבר 1949 עלינו ארצה מטריפולי לאחר הפלגה שארכה כשבעה ימים באנייה "גלילה".
הגענו לנמל חיפה לשער העלייה ונשלחנו למעברת בית ליד שם התגוררנו באוהל. באותה העת, תחילת שנות החמישים, ירד שלג כבד והאוהל התמוטט עלינו. תנאי המחייה בארץ היו קשים מאד ואף האוכל לא ערב לחכנו, למרות זאת קיבלנו הכול באהבה. עצם היותנו בארץ ישראל ולא בגלות, הסב לנו הנאה רבה. עברנו לכפר סבא, לשיכון קפלן של היום, וכעבור מספר חודשים הגענו לגיל עמל. יסדנו את מושב אלישמע וגרנו בפחונים. מאחר ומשפחתי הייתה ברוכת ילדים, בנוסף לפחון צרפנו גם אוהל. התקשינו לישון בימים הגשומים מאחר וטיפות הגשם נקשו על גג הפחון ומילאו את האוהל במים. המצב השתפר לאחר קבלת החלקה והקמת הבתים במושב.
בינואר 1956 התגייסתי לצה"ל. שירתי בגבעתי ובגולני. שירתי 26 שנים רצופות בחיל מודיעין ובשנת 1986 פרשתי מצה"ל בדרגת סגן אלוף.

בשנת 1960 נישאתי לשושנה ונולדו לנו ארבע בנות: סופי - עובדת בבנק ובעלת תואר בכלכלה, ניצה - מורה בעלת תואר שני, ענת - עובדת סוציאלית ויפעת – בעלת תואר שני ומנהלת מוקד תקשורת.
זכינו ליהנות משבעה נכדים: ליאור, חן, שיר, צליל, דביר, דנה ועמרי.
היום אני מודה לאל על כך שיכולתי לקיים נדר שאעשה הכול למען ילדיי ושיזכו ממני למירב. כל מה שנבצר מהוריי להעניק לי, ילדיי זכו בו. אני אב לארבע בנות וכולן בעלות תארים אקדמאים, סב גאה לשבעה נכדים הממשיכים את שושלתי בארץ וכל אחד מהם הוא מקור גאווה עבורי.