הולנדר צבי (הרמן) נולדתי בשנת 1924 לרוזה ולבני בעיר ברגסאס שבצ`כוסלובקיה. בית משפחתי היה בעל צביון דתי. בבית התגוררו שתיים עשר נפשות: הורים, חמש אחיות: רוזי, מרווין, סריין, שרי, אתוש וחמשת הבנים: שוני, איגנץ, לאיוש, ברנט ואנכי- הרמן. בהיותי בן שלוש נפטר אבי ואמי נטלה את עול הפרנסה ועבדה למחייתנו בעבודות התפירה. למדתי בבית ספר ממלכתי שמונה כיתות.
בשנת 1943, בפרוץ המלחמה, גרתי בבודפשט, שם רכשתי מקצוע ואף עבדתי למחייתי בנגרות. מבודפשט נלקחתי לטרנסילבניה לעיר נג`בניה שם הוקם מחנה לעבודת כפייה. כעבור זמן מה נלקחתי בחזרה לבודפשט ושם עבדתי במחנה לעבודת כפייה – קבניה. במחנה עבדתי בבית החרושת לייצור בירה. על המחנה שמרו ההונגרים. התנאים במחנה היו קשים.
במחנה זה ארעה לי תאונת עבודה, שברתי את רגלי והשבר היה מסובך למדיי. בבית החולים קיבעו את רגלי בסד עץ במקום בגבס. בשנת 1944 עברתי לבית חולים בעיר לנדסהוט הסמוכה לעיר מינכן. כעבור זמן קצר התברר לגרמנים שאני יהודי ועל כן הועברתי לצריף שבו שכבו חיילים הונגרים פצועים. כתוצאה מהטיפול הלקוי ברגלי נשארתי נכה לכל החיים.
הרופא הראשי בצריף היה אנושי, וכך, למרות היותי יהודי, זכיתי מצדו לטיפול מסור ככל האפשר. לעומתו, רעייתו, שעבדה כאחות, הייתה אנטישמית מוצהרת. כל יום בשעה שנכנסה לחדר הצהירה באופן בוטה וגס בשעה שספרה את החולים במיטות במחלקה: "אתם לא 44 חולים אלא 43, כי ביניכם מצוי יהודי אחד". בשעה ששכבתי חולה וחומי עלה ל-40 מעלות, הרופא נתן לי תרופה להורדת החום, אך ביום שבו חומי היה הגבוה ביותר, האחות לא נתנה לי דבר. יום אחד הסתרתי את הכדור, הרופא אמר שהכדור אינו מיועד כלל להורדת חום. האחות במקום להעניק לי טיפול פיזיוטרפי הסבה לי כאבים. כשהתלוננתי בפני בעלה על טיפולה, ייעץ לי הרופא שאם אני מעוניין לעמוד על רגליי במהרה, אין לי ברירה אלא לקבל את טיפולה ולהבליג.
במלחמה נספו במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו אמי, אחותי-סריין, רוזי ואחי מרווין. לאחותי סריין היה ילד בן שלוש ומאחר ולא רצתה למסרו נורו במקום היא והילד. אחותי שרי התחבאה בבודפשט עם תעודות אריות מזויפות וכך ניצלה. אתוש ניצלה אף היא בבודפשט כשהתחבאה במרתפים, שוני נספה בבית חולים בברית המועצות - הגרמנים הציתו אותו על כל חוליו. איגנץ שהיה אף הוא חולה באותו בית החולים ניצל בקפצו מן החלון. ברנט נספה ולאיוש ניצל בברית המועצות. נספו גם אחיינים צעירים, דודים ודודות וכן בני דודים.
בפברואר 1946 נישאתי לרחל לבית גולדשטיין במחנה העקורים פוקינג שבגרמניה.
בשנת 1948 עלו לארץ במסגרת ארגון המוסד באנייה "דולורס".
הגענו לבנימינה לבית עולים. מאחר ואחי אליעזר התגורר במגדיאל, הגעתי לאחר חודשיים למושבה בעקבותיו.
השתתפתי במלחמת מבצע קדש ומלחמת ששת הימים כחייל מילואים.
עבדתי כסורג בבית החרושת "סונינו מילנו" במשך 13 שנים ובסולל בונה 17 שנים עד יציאתי לגמלאות.