הוס יטי ז"ל

ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין.
יטי נשלחה לגטו ולקתה בטיפוס. מאחר והייתה רשומה לעבודה הלכה אחותה להרשם במקומה על מנת שלא יחסלו אותה. אחד הגברים הורה ליטי לברוח מן הגטו. יטי ניסתה לשכנע את אחותה שתצטרף אליה, אך היא סירבה בעקשנות.

יטי נמלטה לבדה מן הגטו. היא הסתתרה במקומות רבים והגויים סיפקו לה מזון. השכנים חשדו בגוי שמסתיר יהודים ועצרו אותו. נערך חיפוש בביתו, אך יטי לא נמצאה. בן דודהּ, יוחנן ברנשטיין, הגיע למקום המסתור. בתחילה חששה לפתוח לו את דלת עליית הגג ולבסוף התרצתה ופתחה. יטי עברה יחד עמו למקום מחבוא משותף ואחר כך נפרדו.

באחד הימים הסתתרה באורווה של כפרי מתחת לערמת הקש. הגרמנים הגיעו לחווה ובאמצעות הקלשונים ניסו לגלות יהודים מסתתרים. הם נעצו את שיני הקלשונים בחוזקה בערמת הקש הגבוהה. שפר מזלה של יטי שהקלשונים לא ננעצו בבשרה והיא לא התגלתה.

פעם הסתתרה בשדה. למקום הגיע גוי בחברת ילדיו שעבדו עמו בשדה. יטי ביקשה ממנו שיסתירה והבטיחה לו כסף רב לאחר המלחמה. יטי צעדה אחרי עגלתו. כשהגיעו לבית נעלם לפתע האיכר שלא שיחרר כלל את סוסיו. יטי שאלה את רעייתו היכן הוא נמצא. משלא קיבלה תשובה סבירה והמתינה לו זמן רב, התעורר חשדה שמא הוא מתכוון להסגירה למשטרה ונמלטה מן הבית. אכן הכפרי התכונן להזעיק את הגרמנים ורק משום שבכפר חגגו אותו יום חתונה, התעכב האיש. כך ניצלה יטי את ההזדמנות להמלט על נפשה.

בינואר 1945, כששוחררה פולין בידי הצבא האדום, שבה יטי לביתה. יהודי המקום שלא מצאו לעצמם בית מצאו אצלה אכסניה. לא היה אדם שיטי סירבה לו. מלבד יטי שרדו את השואה עוד שלושה מאחיה. אביה ושאר ששת אחיה: שמואל, הניה, שרה, יהודה, ברכה ומלכה ובכללם כל שאר המשפחה הרחוקה נספו בשואה ביער סמקוביץ`.

בשנת 1946 נישאה יטי להרש (צבי) ונולדה להם בת.
בשנת 1950 עלו ארצה באופן עצמאי באנייה "קוממיות". המשפחה הגיעה לשער עלייה בחורף הקר והקשה שעבר על המדינה. ברמתיים התגורר קרוב משפחתה והוא נתן להם קורת גג בביתו. הרש שילם עבור מחווה זאת כסף רב.
יטי הייתה נוהגת לתת צדקה בסתר.
בתם של הזוג – מרים גייגר ז"ל - מורה לאנגלית בגמלאות.
הזוג זכה ליהנות משני נכדים: קרן ויונתן.
יטי נפטרה בשנת 1990, יהי זכרה ברוך.