נולדתי בשנת 1912 לשרה וליעקב בעיר קליש שבפולין. אבי היה חייט. משפחתי הייתה בעלת צביון דתי. המשפחה מנתה תשעה אחים: משה, ברכה, דוד, שמואל, שלמה, אריה ואני. למדתי ב"חדר" וכן שמונה כיתות בבית הספר הממלכתי. ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לעיר קליש. אני הייתי מגויס לצבא הפולני. הצבא הפולני התפרק ואני חזרתי לביתי.

הגרמנים הקימו את הגטו מחוץ לעיר קליש וריכזו בו את היהודים. הצעתי לאחד מאחיי לברוח מן הגטו. האח לא השתכנע מכיוון שהייתה לו מחויבות עמוקה כלפי משפחתו וילדיו ועל כן כולנו נשארנו עם ההורים בגטו.
נשלחנו לעבודות כפייה. העמידו אותנו צמודים לקיר הריגה וירו לעברנו. מרחתי את עצמי בדם של חברי והתחזיתי למת. נשלחתי לגטו לודז`, למחנה הריכוז דכאו ולמחנה ההשמדה טרבלינקה ועבדתי בהרמת שקיי חול שנועדו להגנה. כשהרחתי את ריח המשרפות גמרתי אומר בלבי שאברח מן המקום. באחד הימים בעודי עובד בהעמסת השקים ניצלתי את חוסר תשומת לב השומר הגרמני וזרקתי לעברו שק חול וברחתי משם כל עוד נשמתי באפי והסתתרתי. בלילה הצלחתי להגיע לגוי כפרי שהסתירני ברפת. הסתתרתי תחת מעטה הקש. יצרתי לי צינור לנשימה כי ידעתי שיחפשו אחריי. בלילות ברחתי מפני הגרמנים. כל מזוני היה שאריות של כלב שבעליו השליך לעברו. המתנתי לשעת כושר ועטתי על האוכל שנזרק לכלב.

בדרך לא דרך הגעתי לגבול ברית המועצות. הסובייטים החליטו שאני מרגל גרמני. נלקחתי לחקירות והודעתי שאני יהודי שברח מן המחנות. על מנת לוודא שאכן אני יהודי, הביאו יהודיה שבחנה את ידיעותיי בנושא הברכות. בראותה שאני רעב הגישה לי היהודיה שתי פרוסות. נשלחתי לסיביר כאסיר. עבדתי במקום בבית חרושת לטנקים ותפרתי להם חליפות מגן. חליתי בטיפוס ומשקלי הגיע ל 42 ק"ג. איבדתי את ההכרה למשך חודשים ולמזלי גילו הרופאים שלבי חזק מאד. לכולם אפשרו למות ולי היו נותנים את כל התרופות שהיו בידם. הם ביקשו לבדוק מה גבול יכולת התפקוד של לבי וזה היה למעשה מזלי כי בכך הצילו את חיי. השתחררתי מבית החולים ונשלחתי לעבודה חקלאית בקולחוז שבסיביר. באחד הימים הלכנו לאסיפה של המפלגה והיינו חייבים למחוא כפיים בשומענו את המילים: "לנין וקומוניזם". מאחר ולא הבנתי רוסית כמעט נעצרתי, אך חברי חיפה עליי באומרו שאני חרש ולכן לא מחאתי כפיים.

בתום המלחמה שבתי לביתי. הזעזוע הראשון שקידם את פניי בשעה שהלכתי ברחוב קראו לעברי אנטישמים "היהודי המסריח עובר ברחובות, טרם הרגו את כולם". המתנתי 48 שעות בקליש וכשראיתי שאיש לא הגיע הבנתי שכולם נספו. שניים מאחיי עלו לארץ בטרם המלחמה. יתכן ובת אחותי ניתנה לאימוץ בהיותה בת שנתיים ויתכן שהיא גדלה בזהות בדויה ואינה יודעת שהיא יהודיה.

התחברתי לציונים והצטרפתי לשליחים מארץ ישראל. חצינו את האלפים והגענו לאיטליה. בשנת 1946 עליתי ארצה באנייה "מורדי הגטאות". נתפסנו בידי הבריטים והועברנו למחנה המעצר באי קפריסין. בקפריסין עבדתי כחייט.

בשנת 1947 נישאתי בקפריסין לאסתר. בשנת 1949 עלינו ארצה.
בארץ עבדתי בהקמת גדרות תחזוקה.
לרעייתי ולי נולדו שני ילדים: יעקב ושרה. זכינו ליהנות משלושה נכדים: הדס, איתי וליאור.