נולדתי בשנת 1920 להלן ומשה אייזנר בכפר טורפו שבהונגריה. ביתנו היה בית דתי בו הקפידו על כשרות וחגים. משפחתנו מנתה שש נפשות: הורים וארבע אחיות: יפה, רוזה, מגדה ואני. אני נשלחתי לחיות אצל דודתי העשירה שלא היו לה ילדים. חייתי אצלה בעיירה מיסטלבך שבאוסטריה, עיירה הסמוכה לווינה, משנת 1924 עד שנת 1938, אז סופחה אוסטריה לגרמניה. למדתי בבית הספר היסודי והתיכון הממלכתי במשך עשר שנים. שתי שנות הלימוד האחרונות היו בבית הספר התיכון המסחרי. לאבי הייתה חנות נעליים. אבי נפטר בבית מספר חודשים בטרם השואה.

בשנת 1938 נשלחתי להונגריה והייתי מורה לגרמנית, שפה שהייתה מאד מקובלת בקרב היהודים. חלומי היה ללמוד ציור אופנה בהונגריה אך לא מימשתי אותו בשל המצב.

ב-19 במרס 1944 נכבשה הונגריה בידי הגרמנים. בבודפשט הוקם גטו, ויהודים רבים נהרגו. הדיפלומט השוודי ראול ולנברג עשה כמיטב יכולתו והציל יהודים רבים מהשמדה אך זה לא הספיק להציל את יהדות הונגריה. בנוסף לגטו הוקמו בתים מוגנים. נאסר על היהודים לצאת מהבתים החוצה אלא רק למשך חצי שעה על מנת להצטייד בלחם. העיר בודפשט הופגזה מדי יום ומדי לילה.

הנס הראשון קרה לי כאשר יום אחד פקעה סבלנותי, הסרתי את הטלאי הצהוב, יצאתי מביתי בניגוד לתקנות והלכתי אל מכריי הגויים – משפחה עם תינוק. המרחק היה רבע שעה הליכה. כששבתי אל ביתי כעבור מחצית השעה גיליתי לתדהמתי שהגרמנים פינו את כל היהודים מהאזור למחנה ריכוז. נשארתי מחוץ לביתי בודדה ללא משפחה. הלכתי אל משפחה גויה שנאותה להלין אותי אצלה. היו לי כסף ותכשיטים, תמורתם קיבלתי מחסה. המשפחה חששה לעורה לכן שלחה אותי אל משפחה גויה אחרת בבודפשט.
נס שני היה בהיותי על החשמלית שעברה בעיר כשעלו ז`נדרמים הונגרים וגרמנים לבדוק את התעודות שהיו בידי הנוסעים. בידיי לא נמצא אף מסמך אחד לרפואה. השוטרים חלפו על פניי ולא ביקשו ממני כל תעודה.
עברתי להתגורר בכפר קרוב לבודפשט ותמורת תכשיטיי וכספי נאותו האנשים לאכסנני בביתם.
ב-18 בינואר 1945, בשעה שהצבא האדום שיחרר את בודפשט, לא נותרו לי לא כסף ולא תכשיטים, רק בגדיי לגופי. נסעתי לביתי בבודפשט - לא נותר בו דבר. בעיר נפתח מטבח מטעם הג`וינט ומאחר שרעבתי ללחם ניגשתי למקום לסעוד את נפשי. המנהלת סיפרה לי שאחותה ובעלה המבוגרים זקוקים לסיוע של בחורה צעירה. מיד קיבלתי את המשרה ועבור עבודתי בבית הזוג קיבלתי סכום כסף מכובד והחשוב מכל, היו לי קורת גג ומזון.
בשנת 1948 עליתי ארצה מהונגריה באנייה "סנט אנטוניו". באנייה זו הכרתי את דב ונישאתי לו כעבור חודשיים של הכרות במחנה הצבאי, מאחר ששנינו שרתנו בצבא. אני שֵרתי במטבח ודב היה ביחידה קרבית. הצבא ארגן לנו חתונה יפה.
לדב ולי נולדו שני ילדים: יפה - מזכירה רפואית, ויחיאל - גרפיקאי.
זכיתי ליהנות משישה נכדים: אילת, ענבל, ורד, טל, ליאור ובר וכן מנינה - נועה
עתה אני מרחיבה את השכלתי בחוג לגמלאים בבית האומנויות ומתנדבת בויצ"ו.