וייס שושנה (דרייזל)נולדתי בשנת 1925 לחוה ולנפתלי גליימן בעיר ראדום שבפולין. משפחתי הייתה מסורתית. למדתי שבע שנים בבית הספר הממלכתי ובביתי קיבלתי שיעורים מה"מלמד". כך למדתי לקרוא ולכתוב יידיש. נרשמתי לבית הספר למסחר, אך בשל פרוץ המלחמה לא התאפשר לי להתחיל בלימודיי.
במשך המלחמה הייתי בשמונה מחנות שונים. ההתחלה הייתה בגטו ראדום שם עבדנו בגינון, משם נשלחנו למחנה ידליננסק. הועברתי לחוות ווסולה - שם עבדתי בשדות. הועברתי לפיונקי שהיה מחנה גדול ובו היה בית חרושת לתחמושת. עבדתי שם בחומר נפץ. הועברתי אל מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. ב-17 ביוני 1944 נחקק על זרועי המספר 14616 A. שלושה חודשים עבדתי במחנה. כל יום נלקחתי לעבודה אחרת. משם הופניתי למחנה הינדנבורג שבגרמניה. במחנה זה יצקו פלדה. אני הפעלתי מכונה שהעמיסה ברזלים ליציקות. מכונה זו ניקתה בחול את החלקים שהוצאו מהאדמה. במשך 12 שעות ביצעתי את הפעולות הנדרשות: להעמיס, להפוך ולהוריד.
בינואר 1945, בשעה שהחזית הרוסית החלה להתקרב, הוצאו האסירים מהינדנבורג ומאושוויץ והחל "מצעד המוות". צעדתי בנעלי עץ בשלג, בקור, ברעב וללא מזון. מי שנעצר בדרך נורה במקום. הגענו עד לגלייביץ, שם המתנו כיומיים. נסענו בקרונות פתוחים כשבוע ימים ללא אוכל ושתייה. נהג הקטר שריחם עלינו היה לוקח את הספלים שהגישו לו האסירים, והוא החזיר לנו את הספלים ובהם מים חמים ודלוחים אותם שתינו לרוויה. לכל אסיר הייתה שמיכה בה התעטף, אך כשנשענו על קיר הקרון, נדבקה השמיכה לקיר ונקרעה מעצמת המשיכה. בכל יום נפטרו עשרות אנשים. כשמספר האסירים בקרון התמעט היו מצרפים את אנשיו לקרון אחר. המסע הגיע לנורטהאוזן אל לאגר דורה. כעבור כשבוע כבר נמצאתי על סף מוות. הגרמנים נתנו לנו רבע לחם והעמיסו אותנו שוב על קרונות והועברנו למחנה הריכוז ברגן בלזן. נשארנו במחנה זה כל החורף ושכנו בבלוק ללא שתייה, וללא מזון ותרופות. כל האסירים לקו בטיפוס. יום אחד שמעתי את חברתי צורחת, הייתי משוכנעת שהגרמנים עומדים לחסלנו סופית, אך חברתי בישרה לי שאנו משוחררים. הבריטים הגיעו למחנה ב-15 באפריל 1945.
זכיתי לטיפול מסור מידי הבריטים והגעתי אל מחנה העקורים ליד פרנקפורט בציילסהיים. הבריטים רוקנו מספר רחובות מגרמנים ואשפזו במקום את האסירים. המחנה היה מטעם אונרר"א ובהשגחתו. גרתי במקום עם שלוש בנות. לאחר חודשים ספורים הגעתי לשטוטגרט שם פגשתי את נתן וייס ונישאתי לו ביולי 1946. בתי הבכורה נולדה שם.
עלינו ארצה ביוני 1949 באנייה "נגבה". בשנת 1953 עברנו להתגורר ברמת הדר.
בארץ עבדתי במשק הלולים שלנו ובגידול תות שדה.
בעלי ואני מסרנו עדות במסגרת קרן הנצחת השואה של סטיבן שפילברג.
נולדו לנו שתי בנות: אסתי-מורה בגמלאות וציפי-עובדת בוועדה לבניין ערים.
זכינו ליהנות מששת נכדינו: ערן, ליאור, נועה, טל, יערה ז"ל, ודפנה.