רעיה ויפליך לבית בורשטיין נולדה בשנת 1934 בעיר בוסק בפולין. בהיותה בת 7, נכנסו הגרמנים לעיר. זה היה ב-1 ביולי 1941. עיקר סיפורה במתחיל ביום כיפור 1942. הגרמנים לקחו כ-700 מבני העיר ליערות ליד הכפר זבוז`ה שבקרבת זלוצ`וב. גם רעיה, אמה ואחותה היו במשאיות שהובילו לבורות ההרג שביערות. מסיבה לא ברורה שמה לב לדרך שעשתה המשאית. כאשר הגיעו ליער הורידו את הנשים, ואת הילדים הקטנים השאירו בתא המשאית עד שיגמרו לרצוח ולקבור את המבוגרים. במקום להישאר במשאית, קפצה החוצה והתחבאה בין השיחים. היא ראתה הכול!
את הדרך הלא ארוכה חזרה לביתה עשתה ברגל במשך שבועיים. אביה, שנותר בעיר, כבר ישב עליה `שבעה`. במשך שבועות ארוכים שכבה חולה עד שהתאוששה. באותם ימים כבר הייתה בגטו שבעיר. בגטו שהתה כשנה וחצי, עד מאי 1943, אז החלו הגרמנים בחיסולו. כל היהודים נקראו להתרכז לקראת שילוחם למחנות עבודה. רבים מהיהודים כבר לא האמינו לגרמנים. כמה מהגברים החביאו במגפיהם כלי עבודה שונים. הם נלקחו ברכבות. הוכנסו לקרונות של בהמות שרק פתח קטן ומסורג מאפשר כניסת מעט אוויר.
לאחר שהרכבת התחילה בנסיעתה, החלו הגברים בניסור הסורג מהחלון. דרך הפתח הקטן הזה יכלו לצאת רק ילדים קטנים. אביה הצליח לזרוק את רעיה מבעד הפתח, אחיה אהרון, לא הצליח לעבור ונותר ברכבת.
כל שיניה נשברו וכן ספגה מכה חזקה בחזה מחמת הנפילה. היא הסתובבה שבועות וחודשים בכפרי הסביבה כשהיא מציגה את עצמה כילדה פולנייה שהוריה נהרגו באחת ההפצצות והשתמשה בשם של חברה פולניה על מנת להסתיר את יהדותה.
רעיה התקיימה מעבודה בבתי איכרים ומאוכל שביקשה מאנשים. לקראת סוף המלחמה עבדה תקופת מה בבית משפחה פולנית. לאחר שחלתה בטיפוס, לקחו אותה בני הזוג והניחו אותה בפתח בית חולים פולני וברחו. בבית החולים קיבלה טיפול מסור והתאוששה. אחד מהרופאים שטיפלו בה במסירות היה רופא יהודי בשם יצחק זילבר. לאחר שנוצרו ביניהם יחסי אמון, סיפרה לו כי היא יהודייה. לאחר שהחלימה, גרה בביתו כשנה. מאחר והיה נשוי לגויה, אשתו לא אהבה אותה והתנכלה לה.
לאחר שנה חזרה לעירה, בוסק. היא מצאה שם כמה יהודים בודדים שניצלו מהתופת. עד 1957 חייתה בעיר. מאחר והאזור היה בשטח ברית המועצות, לקח זמן עד שהצליחה לחזור לפולין, להינשא. רעיה עלתה ארצה עם בעלה, בתה ובנה בשנת 1966.
רעיה נפטרה במרס 2016. יהי זכרה ברוך!