ורדי ברכה (בז`י 
–אליזבת)
נולדתי בשנת 1924 לבטי ואדולף-זאב קליין, בעיירה יאנוש האזה שבהונגריה. משפחתי הייתה משפחה מסורתית-חילונית. להוריי הייתה מאפייה ללחם ולדברי מאפה, בה הועסקו עובדים רבים. בצמוד למאפייה הייתה לנו חנות לממכר לחם. המשפחה מנתה 4 ילדים: קטלין-קטוש, רוז`י, דז`ו-דוד ואני. למדתי 4 שנים בבית ספר יהודי ו-4 שנים בממלכתי. אחותי-רוז`י למדה ספרות, קטלין - תפירת שמלות ודז`ו – אפייה, ועבד במאפייה שבבעלותנו.
בהיותי בת 9 עברנו לעיירה פשטארז`יבט הסמוכה לבודפשט. אף שם הייתה להוריי מאפייה.
ב-19 במרס נכנסו הגרמנים להונגריה. בחודש מאי רוכזנו בגטו של בודפשט לשבועיים. התגוררנו בבתים נטושים של צוענים. נשלחנו ברכבת לאזור קשָה בו היו מרוכזים אלפי יהודים ושהינו בבית חרושת ללבנים. שכבנו על הרצפה והצפיפות הייתה נוראית. ביקשתי מאלוהים שרק אגיע אל הקיר ואוכל להישען עליו. נשלחנו למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. ראיתי את אחותי קטוש אוחזת את תינוקה בת החצי שנה עומדת ליד ד"ר מנגלה וכעבור זמן קצר היא נעלמה מעיניי. אני ורוז`י אחותי עברנו את כל התהליך של הורדת בגדים והתספורת. רוז`י, שהייתה ספרית מקצועית, ביקשה ממני שלא אגיד שהיא ספרית בעת נשאלנו למקצוענו, ואכן שתקנו. אחותי פחדה פחד מוות מן הקרמטוריום ומן האש שראתה ואני, שלא חששתי כלל, הרגעתי אותה ואמרתי לה שאם ייגזר גורלנו למות, קודם נמות מגז ואחר משריפה. באחד הימים הגיעה ד"ר מנגלה עם קצינת אס-אס יפהפייה כשהיא אוחזת ילד יהודי לבוש יפה. היא הסתובבה בכוונה בין האמהות על מנת שלבם יתפוצץ מכאב, ואחר הרגו את הילד הזה. רוז`י הייתה ב-C לאגר ואני ב-B לאגר. המספר שנחקק על זרועי הוא 11429 A.
בספטמבר נשלחנו ברכבת משא למחנה הריכוז ברגן בלזן שבגרמניה. נסעתי ברכבת עם דודתי מרים. צעדנו ביער ואכלנו פטריות. כשנודע לגרמני על כך והיה חשש שהן מורעלות נטל צינור והכניס לגרוננו על מנת שנקיא. רק אני סירבתי לעשות זאת.
בדצמבר הגיע אדם לבוש אזרחית וביקש מתנדבים לעבודה. הוא בחן את הידיים שלנו ומצא אותי כשרה לעבודה. הועברתי יחד עם 100 נשים למחנה אשסליבן שבגרמניה, שם עבדנו בבית חרושת לחלקי מטוסים. בשל העבודה לקיתי בהרעלת דם. רופאה מפולין חתכה בסכין גילוח את הפס האדום שנוצר בכף ידי, והקצין הגרמני אפשר לי מנוחה. בתום המלחמה, הצעידו אותנו הגרמנים ממקום למקום במטרה לחסלנו. קבוצות אחדות נלקחו ליערות, שם ירו בהם. ב-5 במאי 1945 חיילים אמריקנים שחררו אותי בעיר דבן שבגרמניה.
במלחמה נספו: אבי נלקח בידי ההונגרים ומקום מותו לא נודע, קטוש, בתה, כן נספו סביי, סבותיי, דודיי ובני דודים רבים. אחי דז`ו שהיה שבוי בעיר בור ביוגוסלביה שרד וכן אחותי רוז`י.
בשנת 1946 עליתי באניית "ההגנה" מזגרב. נתפסנו בידי הבריטים ונעצרנו במחנה עתלית.
התגוררתי בקיבוץ "הזורע" ובקיבוץ "אמיר" ועבדתי כטבחית.
בשנת 1948 נישאתי לאברהם ורדי. עברנו להוד השרון ועבדתי 23 שנים במוסד "גבעת הוד".
נולדו לנו 2 בנים: שמעון - מנהל עבודה בתעשייה האווירית, ונועם - טכנאי חשמל בתעשייה האווירית.
אנו נהנים משמונה נכדים: ניר, אורן, מיכל, אריאל, עדו, דוד, יצחק ורבקה וכן מנין ראשון: אלחנן.
–אליזבת)נולדתי בשנת 1924 לבטי ואדולף-זאב קליין, בעיירה יאנוש האזה שבהונגריה. משפחתי הייתה משפחה מסורתית-חילונית. להוריי הייתה מאפייה ללחם ולדברי מאפה, בה הועסקו עובדים רבים. בצמוד למאפייה הייתה לנו חנות לממכר לחם. המשפחה מנתה 4 ילדים: קטלין-קטוש, רוז`י, דז`ו-דוד ואני. למדתי 4 שנים בבית ספר יהודי ו-4 שנים בממלכתי. אחותי-רוז`י למדה ספרות, קטלין - תפירת שמלות ודז`ו – אפייה, ועבד במאפייה שבבעלותנו.
בהיותי בת 9 עברנו לעיירה פשטארז`יבט הסמוכה לבודפשט. אף שם הייתה להוריי מאפייה.
ב-19 במרס נכנסו הגרמנים להונגריה. בחודש מאי רוכזנו בגטו של בודפשט לשבועיים. התגוררנו בבתים נטושים של צוענים. נשלחנו ברכבת לאזור קשָה בו היו מרוכזים אלפי יהודים ושהינו בבית חרושת ללבנים. שכבנו על הרצפה והצפיפות הייתה נוראית. ביקשתי מאלוהים שרק אגיע אל הקיר ואוכל להישען עליו. נשלחנו למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. ראיתי את אחותי קטוש אוחזת את תינוקה בת החצי שנה עומדת ליד ד"ר מנגלה וכעבור זמן קצר היא נעלמה מעיניי. אני ורוז`י אחותי עברנו את כל התהליך של הורדת בגדים והתספורת. רוז`י, שהייתה ספרית מקצועית, ביקשה ממני שלא אגיד שהיא ספרית בעת נשאלנו למקצוענו, ואכן שתקנו. אחותי פחדה פחד מוות מן הקרמטוריום ומן האש שראתה ואני, שלא חששתי כלל, הרגעתי אותה ואמרתי לה שאם ייגזר גורלנו למות, קודם נמות מגז ואחר משריפה. באחד הימים הגיעה ד"ר מנגלה עם קצינת אס-אס יפהפייה כשהיא אוחזת ילד יהודי לבוש יפה. היא הסתובבה בכוונה בין האמהות על מנת שלבם יתפוצץ מכאב, ואחר הרגו את הילד הזה. רוז`י הייתה ב-C לאגר ואני ב-B לאגר. המספר שנחקק על זרועי הוא 11429 A.
בספטמבר נשלחנו ברכבת משא למחנה הריכוז ברגן בלזן שבגרמניה. נסעתי ברכבת עם דודתי מרים. צעדנו ביער ואכלנו פטריות. כשנודע לגרמני על כך והיה חשש שהן מורעלות נטל צינור והכניס לגרוננו על מנת שנקיא. רק אני סירבתי לעשות זאת.
בדצמבר הגיע אדם לבוש אזרחית וביקש מתנדבים לעבודה. הוא בחן את הידיים שלנו ומצא אותי כשרה לעבודה. הועברתי יחד עם 100 נשים למחנה אשסליבן שבגרמניה, שם עבדנו בבית חרושת לחלקי מטוסים. בשל העבודה לקיתי בהרעלת דם. רופאה מפולין חתכה בסכין גילוח את הפס האדום שנוצר בכף ידי, והקצין הגרמני אפשר לי מנוחה. בתום המלחמה, הצעידו אותנו הגרמנים ממקום למקום במטרה לחסלנו. קבוצות אחדות נלקחו ליערות, שם ירו בהם. ב-5 במאי 1945 חיילים אמריקנים שחררו אותי בעיר דבן שבגרמניה.
במלחמה נספו: אבי נלקח בידי ההונגרים ומקום מותו לא נודע, קטוש, בתה, כן נספו סביי, סבותיי, דודיי ובני דודים רבים. אחי דז`ו שהיה שבוי בעיר בור ביוגוסלביה שרד וכן אחותי רוז`י.
בשנת 1946 עליתי באניית "ההגנה" מזגרב. נתפסנו בידי הבריטים ונעצרנו במחנה עתלית.
התגוררתי בקיבוץ "הזורע" ובקיבוץ "אמיר" ועבדתי כטבחית.
בשנת 1948 נישאתי לאברהם ורדי. עברנו להוד השרון ועבדתי 23 שנים במוסד "גבעת הוד".
נולדו לנו 2 בנים: שמעון - מנהל עבודה בתעשייה האווירית, ונועם - טכנאי חשמל בתעשייה האווירית.
אנו נהנים משמונה נכדים: ניר, אורן, מיכל, אריאל, עדו, דוד, יצחק ורבקה וכן מנין ראשון: אלחנן.