זיכרר גילה (גיזלה)נולדתי בשנת 1925 לאלישבע ולסאלי סמואל בעיר דיסלדורף שבגרמניה. לאבי היתה חנות נעליים. אמי נפטרה בשנת 1930. הבית היה בעל צביון חילוני. המשפחה מנתה שתי בנות: אינגה ואני. למדתי חמש כיתות בבית הספר הממלכתי עד 1938.
בשנת 1933 החרימו הנאצים את חנות הנעליים של אבי ועקב המצב היגר אבי להולנד. בשנים 1926 עד 1939 התגוררנו, אחותי ואני, אצל סבתנו שגרה בכפר ווסטפלן. חיכיתי כל העת לקבל אישור רשמי להגירה להולנד, וכשזה בושש לבוא, נקטתי ביזמה עצמית, ובחודש מרס 1939 ברחתי להולנד. אחותי עברה להולנד כבר בשנת 1937. התגוררנו באמסטרדם.
ב-10 במאי 1940 כבשו הגרמנים את הולנד. מאחר ושהיתי באופן לא חוקי בהולנד התייצבתי מדי יום במשטרה. מסרתי את כתובת המשפחה ובסעיף הדת כתבנו, אחותי ואני, שאין לנו דת. אבי ואשתו השנייה רשמו בסעיף הדת - יהודי. הצגת התעודה נועדה עבור קבלת תלושים למצרכי מזון. עד שנת 1941 למדתי בהולנד, ואחר נאלצתי להיכנס למחבוא עם הוריי. באוגוסט 1942 הצטרפתי עם אחותי למחתרת שפעלה באמסטרדם. תפקידנו היה לגייס תלושי אוכל עבור יהודים במחבוא. גנבנו תעודות על מנת לזייפן ולמסרן ליהודים, וכן דאגנו לאישורי נסיעה ליהודים. הגרמנים חיפשו כל העת יהודים בתחנות הרכבת - למזלנו לא נתפשנו. פעולותינו היו מסוכנות ביותר. כל זמן המלחמה דאגנו לצרכי המסתתרים והושטנו להם עזרה רבה. לא ידענו היכן מסתתרים הורינו. המחבוא הראשון שלהם היה אצל לסביות ומישהו הלשין. שמונה אנשים הסתתרו במקום. כתוצאה מהארוע אבי לקה בהתקף לב וקיבל טיפול הולם מרופא נוצרי. הוריי עברו למקום מחבוא אחר. בשנים 1945-1944 הגענו לפת לחם. הורינו הגיעו אל אחותי ואליי. אחותי ואני רכבנו על אופניים לצפון הולנד במטרה להביא מזון תמורת כסף, זהב ותכשיטים. עלינו על גשר המחבר בין שני חלקי הולנד והבריטים ירו מהמטוסים על הגשר. במסע גמאנו מאות ק"מ והוא ארך מספר ימים. כששבנו, השעה הייתה מאוחרת לאחר השעה שמונה - זמן העוצר - וכמובן שאסור היה להסתובב ברחובות אחרת היו יורים בנו. הלכנו לגסטאפו כשאנו מצוידים בדרכון גרמני ומדברות גרמנית שוטפת. ספרנו שההולנדים לא סיפקו לנו מקום לינה. הגרמנים אכסנו אותנו בבית מלון ובבוקר תיקנו לנו את האופניים. בדרכון היה רשום שם המשפחה סמואל שהוא שם יהודי מובהק והם בטפשותם לא קישרו זאת. קיבלנו הקצבה של חצי לחם לשבוע ומעט שמן לחודש וזה היה כל מזוננו. רבים סבלו חרפת רעב ומתו. הוריי התגוררו אצלנו עד תום המלחמה.
ב-11 בספטמבר 1944 שחררו הבריטים את הולנד. עבדתי במשך שנה וחצי כמטפלת בילדים שחזרו ממחנות הריכוז: ברגן בלזן, אושוויץ ועוד, במוסד יהודי – בלרן.
בשנת 1946 נישאתי ליעקב, חייל בריגדה, והצטרפתי לקיבוץ רמת הכובש קיבוצו של בעלי. גרנו בקבוץ חצי שנה ועברנו לרמת הדר. למדתי את מקצוע האחות, בעלי היה כוורן ובבעלותנו היה משק דבורים. עבדתי כעוזרת באינקובטור ואחר ניהלתי את סוכנות הדואר ברמת הדר.
נולדו לנו שתי בנות: מאירה - מורה לאנגלית וצרפתית, ומיכל - ביו טכנולוגית.
זכינו ליהנות משלושה נכדים: ענת, ערן ורועי.
תעדתי את קורות חיי אצל סטיבן שפילברג. היום אני מרחיבה את השכלתי בהאזנה להרצאות הנערכות בחוג לגמלאים בבית האומנויות.
גילה נפטרה באוגוסט 2016. יהי זכרה ברוך!