נולדתי בשנת 1931 לפרימה ושלמה וינברג בכפר ריפצ`ני אזור סוון שברומניה. אבי היה סוחר. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה 7 ילדים: סמואל, ארנסטינה, היינריך, מוריץ, ינקו ואני. למדתי שנתיים בבית הספר הממלכתי. בעזרת מורה פרטי למדתי לקרוא ולכתוב עברית ולמדתי על החגים.

על פי הסכם שנחתם בין גרמניה לרומניה, באוגוסט 1941 העבירו הגרמנים למינהל הרומני אזור ששכן בין נהר הבוג לנהר הדנייסטר שכונה בשם טרנסניסטריה. ערב המלחמה ישבו בשטח זה כ-300,000 יהודים ועשרות אלפים מהם נהרגו בידי האיינזצגרופה D.

אנו גורשנו מבתינו ובעגלה הרתומה לסוס הגענו לסוון ומשם לדורוהוי. הוסענו ברכבות לגבול אוקראינה. הגענו למוגילב וגרנו בבית כנסת נטוש. מפקד האזור הורה לנו לעבור לגטו מוגילב. התגוררנו כשנתיים בתחנת הרכבת שבגטו. הגברים נלקחו לעבודה אצל האוקראינים כשהרומני היה המפקד האחראי. אבי עבד בסלילת כבישים וניקיון וגם אמי עבדה בניקיון המקום. בתחנת הרכבת היו כעשרה חדרים ובכל חדר ישנו כ-25 – 30 איש. סבלנו מרעב, קור, ממגפות הטיפוס ומכינים. אמי הייתה מורחת עלינו נפט מידי יום וכך לא לקינו בטיפוס. מדי פעם נערכה סלקציה. הייתה מגיעה משאית ואוספת את מכסת היהודים. ברגע ששמענו את צפירות המכונית, אמנו החביאה אותנו. האנשים נלקחו לפצ`ורה ולסקזינץ, שם נצטוו לחפור להם בור ובקבר אחים זה הם נורו ונקברו.
מתחנת הרכבת נלקחנו לגטו, לרחוב מקסים גורקי, והיינו יחד עם יהודי צ`רנוביץ, סושווה, וטרדורני ועוד. שהינו בגטו כשנה וחצי ברעב ובמחלות. אבי התחבא כל העת כי גברים ונערים נלקחו להשמדה. בשל ריקודיי ושירתי היפים האוקראינים ריחמו עליי והביאוני לביתם שם קיבלתי בורשט, והבאתי מרק זה וקליפות תפוחי אדמה למשפחתי.
בסוף 1943 החזירו שלטונות רומניה את היהודים מטרנסניסטריה למקומות מושבם ברומניה בעקבות לחצים שהופעלו על הממשל והתקרבות החזית לאזור. 90,000 יהודים נספו בטרנסניסטריה. במרס 1944 שוחררה טרנסניסטריה בידי הצבא האדום. שבנו לדורוהוי וקיבלנו עזרה מהקהילה היהודית. התחלתי שוב ללמוד בבית הספר כי לא ידעתי קרוא וכתוב ובתוך מספר חודשים שלטתי בקריאה ובכתיבה. בשנת 1946 עברתי לבוקרשט. לאחר התיכון למדתי באוניברסיטה הנדסה כימית וקיבלתי תואר מהנדסת כימית. אחי שהיה ציוני סייע לשליחים מא"י ונאסר לשלוש שנים בבית הסוהר.
בשנת 1956 נישאתי לבֶּנוֹ. כשהייתי בחודשי ההיריון האחרונים קיבלתי אישור יציאה לארץ עם הוריי תחת שם נעוריי – אטי וינברג. הגענו ארצה בשנת 1960 בעוד בעלי נשאר ברומניה. בשנת 1961 הצטרף אליי בעלי והתגוררנו בצריף בפרדס רובין שבגבעת שמואל.
בארץ עבדתי כמהנדסת כימית במפעל באזור כשנתיים ואחר עשיתי הסבה מקצועית ועבדתי בבית החולים בלינסון במעבדה הכימית עד יציאתי לגמלאות.
נולדו לנו שתי בנות: דליה – עובדת בבנק בשוויץ, ואורלי – מורה בתיכון ברמת השרון.
זכינו ליהנות מ-5 נכדים: מאיה, דנה, עופרי, נטע ויונתן.