נולדתי בשנת 1932 לחנה ואליעזר בעיירה רימנוב שבפולין. משפחתנו מנתה שני ילדים: משה ואני. אבי היה בעל חנות מכולת. סבי היה ראש הקהילה היהודית במשך שלושים שנה. סבי השתתף בקונגרסים הציוניים השישי והשביעי שהתקיימו בבזל. ביתנו היה בעל צביון ציוני מסורתי. הספקתי ללמוד שנים מעטות עד פרוץ המלחמה.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. לאחר שהעיירה נכבשה בידי הגרמנים שהינו בה כחודש ימים. העיירה הייתה על גבול ברית המועצות-פולין כשנהר הסן חוצה אותה.
הגרמנים גרשו אותנו אל צידו השני של הנהר, אל ברית המועצות. עברנו לעיר פשמישל שם כל אחד מצא את פרנסתו, חלק במסחר וחלק בתעשייה.
לקראת יוני 1940 ריכזו הסובייטים את כל הפליטים מפולין שלא רצו להחזיק דרכון סובייטי בתחנת הרכבת ושלחו אותנו לסיביר. ליד העיר לטומסק צ`רמושניק היה מפעל שהוציא את בוליי העץ מהטייגות שבסיביר והם הושטו בנהר. גרנו במקום עד פרוץ מלחמת גרמניה-ברית המועצות, ב-22 ביוני 1941. בעקבות פלישת גרמניה לברית המועצות נחתם הסכם בידי הגנרל הפולני שיקורסקי לבין סטלין שעל פיו היהודים אמורים להשתחרר מן המחנות בסיביר ולהתפזר בערים מסוימות בברית המועצות.
נסענו לאוזבקיסטן בסוף שנת 1941 אל עיר הבירה סמרקנד. גורשנו משם ועברנו לקרסנוגברדוסק. המוני פליטים זרמו אל העיר והיה רעב כבד. עבדנו קשה למחייתנו. בית החרושת לסוכר הועבר לעיר מהאזור האוקראיני שנכבש בידי הגרמנים. בית החרושת החל לעבוד בשנת 1944. יהודים עבדו אף בתעשייה הזעירה. התושבים זרעו סלק והוצע שנפיק מן הסלק ספירט ובזה עסקנו עד סוף 1945. היה רעב כבד ורבים מתו ממנו. משנת 1942 חילקו השלטונות 400 גרם לחם למחייתנו.
אבינו נפטר באוזבקיסטן.
בשנת 1945 נחתם הסכם בידי ונדה ושילסקה, נציגת הפולנים, עם ברית המועצות להשיב את יהודי פולין למולדתם.
בשנת 1946 חזרנו לפולין לעיר ורוצלב, שם התארגנו תנועות נוער ציוניות. אני השתייכתי לתנועת "גרודוניה". עברנו מפולין לצ`כוסלובקיה ואחר כך לאוסטריה שם שהינו שנה וחצי ומשם לאיטליה. עלינו ארצה בעלייה ב` והגענו בינואר 1948.
בארץ נלחמתי במלחמת סיני, ששת הימים, יום כיפור ומלחמת לבנון.
בארץ עבדתי במפעל לייצור טלוויזיות בתפקיד ניהולי עד יציאתי לגמלאות.
הרחבתי את השכלתי בחוג לגמלאים בבית האומנויות.
על עיירתי רימנוב נכתבו שני ספרים.
שלמה נפטר בשנת 2008, יהי זכרו ברוך.