חליף מנחם (פל)נולדתי בשנת 1932 ללאה וראובן בעיר סובוטיצה שביוגוסלביה. אבי היה נפח. משפחתנו לא נמנתה עם עשירי העיר. המשפחה הייתה בעלת צביון מסורתי. מגיל שלוש אהבתי לצייר ולשמוע את ספורי העם היהודי ותולדותיו. צפורה-איבי הייתה אחותי מצד אבי שנולדה בהונגריה. ביוגוסלביה הכיר אבי את אמי ושם אני נולדתי. למדתי בגן ובבית הספר היהודי עד שבית הספר נסגר בשנת 1942. למדתי ב"חדר" ולמדתי תורה.
באפריל 1941 כבשו ההונגרים את האזור. היהודים נאלצו להישאר בביתם והחלו הגזירות: טלאי צהוב, הפלייה במזון וחוסר תעסוקה, שנמשכו עד שנת 1944. בעלי הסוסים והעגלות הגויים נמנעו מלפקוד את הנפחייה ומצב היהודים הלך והחמיר. לפני הכיכר חנה גדוד שריון גרמני שנכנס לעיר בשנת 1944 וכבש אותה. הייתי חייב להביא מים מהכיכר כי בביתנו לא היו מי שתייה וזה היה מפחיד. מאחר וגרנו ליד המנזר ביקשתי מאב המנזר רשות לשאוב מים. אב המנזר ניסה ללמדני עברית ולהדפיס במכונת כתיבה בעברית. הוא ביקש רשות מהוריי לקחתני למנזר ולשמור עליי עד יעבור זעם, אך הוריי סירבו. קילפתי תפוחי אדמה במאפייה להכנת לחם וכך זכיתי ללחם. הרעב היה גדול. ביתנו הוחרם ונכנסה לגור איתנו משפחת שוטר לא יהודי. בערב פסח 1944 הופיעו שני שוטרים, בלש ו-4 ז`נדרמים עם רובים מכודנים והובילו אותנו לבית המעצר העירוני. הפרידו בין הגברים לנשים והוכנסנו למעצר בצפיפות איומה למשך כשבוע. הועברנו לקסרקטין בעיר באייה. למחרת נשלחה אחותי לאושוויץ בירקנאו ושרדה שם. אמי ואני נשלחנו לעיירה בצ`למש ושוכנו בבית ספר כשבוע יחד עם נשים וילדים, על אבי ויתר הגברים לא ידענו דבר.
בוקר אחד העמיסו מאה איש בקרון משא לבהמות. נסענו במשך ארבעה ימים ללא מים ומזון, מסביבי אנשים מתים. כעבור ארבעה ימים החלה הפצצת מטוסים. לפתע ראיתי את אבי מבעד לאשנב הקרון בקרון שממול, צעקתי לעברו והוא השיב שאנו באותה הרכבת ורק חילקו אותה בשל ההפצצה. מקריות זו הצילה את חיינו. הרכבת נעצרה בגנזנדוף - פרבר של וינה. בתחנה הענקית הופיעו אנשים עם הצלב האדום האוסטרי שחילקו לנו מים ולחם. בזכות דבריו של אבי אל קצין גרמני העלו אותנו לרכבת אחרת שהעלתה "מתנדבים" לעבודה בחקלאות. נשלחנו למחנה ריכוז שטרסהוף, קרוב לווינה. כל האנשים שנשלחו ברכבת הקודמת נשלחו לאושוויץ ולא חזרו. היינו מספר ימים במחנה, עשו לנו בדיקת ריאות ולאבי נמצא כתם בריאה. כל היהודים פרט לאבי נשלחו לעיירה פלדסברג. אבי עוכב ועבר בדיקות ונשלח אלינו. עבדנו בחקלאות בחווה השייכת לנסיך ליכטנשטיין מוואדוז. היינו כמאה יהודים ועבדנו מחמש בבוקר עד הלילה. במרץ 1945 הוחזרנו למחנה שטרסהוף מתוך כוונה לשלחנו להשמדה במחנה טרזינשטט. הועלנו על רכבת והחלה התקפה אווירית. הפצצה הראשונה נפלה על שער השומר. התפללתי לאלוהים שישאיר אותי בחיים כי הרי בחר בי להיות צייר. הוחזרנו למחנה, לא חילקו אוכל והרעב התגבר. זחלתי מתחת לגדר לשדה תירס ואספתי קלחי תירס אותם בישלה אמי והם הצילו אותנו מרעב. יום אחד נעלמו הגרמנים. פשטה שמועה שברכבות שהופצצו נמצא מזון. אכן מצאנו שם תפוחי אדמה שרופים וחביות ריבה. למחרת שוחררנו בידי הצבא האדום. צעדנו אבי, אמי ואני לכיוון בודפשט. אבי קיבל מקצין רוסי–יהודי סוס ועגלה וכעבור מספר ימים הגענו לבודפשט. הגענו ברכבת לעירנו סובוטיצה שהייתה כבר תחת שלטון יוגוסלבי.
ב-1948 עברנו להונגריה אל אחותי. כעבור שנה עלינו ארצה באנייה "טרנסילבניה" לשער העלייה.
הייתי בעליית הנוער בנווה הדסה וקיבלתי מלגת לימודים לבצלאל. התגייסתי וחתמתי קבע לשנתיים. נישאתי לנורית. עבדתי בארץ כעורך גרפי של עיתון "לאשה", כגרפיקאי במשרדי פרסום שונים ופתחתי עם שותף משרד עצמאי. היום אני נשוי לנוגה.
יש לי ארבעה ילדים: רוזי, אפרת, איתמר ואסף.
זכיתי ליהנות משבעה נכדים: איילת, אלון, דביר, אתר, אילון, אריאל וארז.