טורטלטאוב טוני

נולדתי בשנת 1926 למלכה ולבןֿֿציון פפרניק בעיירה פשמישלני שבפולין. לאבי הייתה מאפייה. הבית היה בעל צביון מסורתי. למדתי בבית הספר תשע כיתות. בשנת 1939 כבשה ברית המועצות את האזור והיו שם עד 1941. ב-1 ביולי 1941 כבש הצבא הגרמני את העיר. האוקראינים שלטו בעיר והיהודים הוצאו לעבודות כפייה.


באוקטובר 1941 הוטל על היהודים כופר נפש בסך מיליון רובל וכל הגברים היהודים נדרשו להתייצב ולהרשם לעבודה. אדם שלא הופיע גזר דינו היה מוות. הרב מנדל קבע שכל אחד יעשה לפי ראות עיניו. נערכה סלקציה וחלק מבעלי המלאכה שוחררו. האחרים, כ-450 איש, הובלו ליער קרוסיינקו ושם נרצחו.

בראשית 1942 נלקחתי למחנה עבודה. בת דודתי העשירה בעלת החווה שסיפקה תבואה לגרמנים פדתה את בנה הבכור שיעזור לה במשק תמורת בנה הצעיר. אף אני עברתי להתגורר עמה ליד פוטקמין. שני בני דודיי, בת דודתי ואני ברחנו ליער. הסתתרנו בבית כפרי במשך שלושה ימים. שבנו לביתנו בתנאי שנמסור מעילי פרווה יקרים ו-20 ברווזים. בן דודי הסתירני אצל איכר תמורת עגלה מלאה בתבואה והוא עצמו הסתתר אצל איכר אחר. התחבאתי בעליית הגג מוסתרת בתבואה. אשת האיכר ושלושת ילדיה ברחו מן הבית כשנודע לה שאני מוסתרת במקום. שכבתי בחורף בבור בשדה מתחת למעטה הזבל. כל יומיים הביא לי האיכר אוכל. בקיץ לא יכולתי להסתתר במקום והמשכתי במסעי יחד עם בן דודי יוסף שנורה למוות. הסתתרתי ביערות, ובלילות הייתי גונבת מן הכפריים ביצים, וירקות מהשדות. בן דודי יצחק הגיע והצטרפנו ליהודים אחרים שהסתתרו ביער. הסתתרנו בבור במשך היום. במרס 1943 שוחררתי בידי הצבא האדום. נסעתי לעיר רובנו עם בן דודי יצחק והריתי לו. יצחק נתפס בידי הצבא האדום, גויס ולא חזר שוב מן המלחמה. אחי משה נורה יומיים לפני השחרור.

בפולין למדתי אחות דיאטיקנית.
בשנת 1950 עליתי ארצה עם בני אברהם.
עבדתי בארץ בבית החולים תל השומר, אחר בשלוותה ובצרכנייה בגני עם.
בשנת 1953 נישאתי לזליג ועמו עבדתי במכולת עד לגמלאות.
נולדו לי ארבעה ילדים: אברהם - מכונאי רכב, משה - קצין מבצעים בשדה התעופה, צביקה - עובד במחשבים, מלכה - לומדת משפטים.
זכינו ליהנות מ-12 נכדים: רויטל, נופר, שחף, יניר, שירן, ליאור, נוי, הדר, עופרי, אילה והתאומים: ראם וקרן וכן משני נינים: הראל ועדו.