נולדתי בשנת 1926 להרטה ולמרטין פולק בעיר קטוביץ שבפולין על גבול גרמניה. אבי היה סוחר. הבית היה מסורתי. בעיר היה בית כנסת גדול מאד והגרמנים פוצצו אותו, נותר רק השער ומעליו עשרת הדברות. הוריי השתייכו לתנועת בני ברית. משפחתי מנתה שני ילדים: צבי ואני. למדתי בבית הספר הממלכתי. בביתי דיברו גרמנית ובבית הספר - פולנית.כשפרצה המלחמה בשנת 1939, שכרו אמי ואחיה מונית ונסענו לעיר קילצה, פרט לאבי. קיווינו שהגרמנים לא יגיעו לאזור. נפוצה שמועה שתושבים שלא ישובו לעירם, רכושם יוחרם. שבנו לעיר ונודע לנו שאבינו עצור כאסיר פוליטי בשל הלשנה כי סיפר בדיחה על היטלר. אמי הלכה לגסטאפו והם צעקו עליה כי צריך להרוג את בעלה על דבריו. אבי היה עצור במחנה בוכנוולד. בידנו היו ניירות לנסיעה לשנגחאי. היינו אמורים לנסוע דרך ברית המועצות, מנצ`וריה עד שנגחאי. אותו זמן הגיעו גלויות שאבי נמצא במחנה בוכנוולד והוא זקוק לכסף לשם ריפוי שיניו. אבי קיבל בדואר חבילת בגדים והוא היה אמור לנסוע ברכבת ולהפגש אתנו. ב-22 ביוני 1941 פרצה המלחמה בין גרמניה לברית המועצות וכל הניירות שהיו ברשותנו, פג תוקפם, ולא יכלנו לנסוע דרך ברית המועצות. מקטוביץ נשלחנו לגטו קשנוב. אחי נשלח למחנה עבודה זקראו. בגטו עבדתי בשתילת עצים ביערות ובשופ - בתפירה. נשלחתי אל מחנה העבודה אובראלטשטט שבצ`כוסלובקיה. אמי הייתה בקבוצת העתודה ובכתה בפניי: "אלוהים, עכשיו לוקחים גם את בתי". סבתי ואמי, יחד עם 10,000 יהודים, נשלחו בטרנספורט למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שם נספו בשנת 1942.
הספקתי להתכתב מעט עם אחי צבי עד שהועבר למחנה אחר. כששמע אבי שאשתו וילדיו נלקחו למחנות, רץ לגדר החשמלית להתאבד ונורה בצרור יריות, זה היה ב-6 באוגוסט 1942. עבדתי במחנה עבודת פרך. הפעלתי ארבע מכונות אריגה ענקיות. כל העת חייתי בתקווה לפגוש את בני משפחתי. מאחר והתגליתי כחרוצה והייתה לי פריחה על כל הגוף, אפשרו לי הגרמנים לקבל סדרה של זריקות שבעקבותיהן הבראתי, וכן ואפשרו לי לכתוב שתי גלויות - אך לא היה למי לכתוב. נלקחנו לחפור תעלות נגד טנקים, מי שלא היה כשיר לעבודה - נורה במקום. רבים לקו בטיפוּס ואף אני. ב-8 במאי 1945 שוחררנו בידי הצבא האדום והבריטים. הגיעו גברים ממחנות אחרים ואחד האסירים סיפר לי שאחי צבי חי. ברשותי הייתה תמונה של אחי והאסיר התחייב להעביר לו את התמונה. אחי הופיע במחנה והפגישה הייתה מרגשת ביותר. האסירות קנאו בי כי לא נותרתי לבדי ואחי ישגיח עליי בדרכים. צבי ואני שבנו יחד לקטוביץ. נודע לנו שבסוסנוביץ מתארגנת קבוצת נוער לעלייה ארצה. באמצעות עלייה ב` נסענו לצרפת ומנמל מרסיי עלינו לאנייה "לטרון" ב-1 בנובמבר 1946 כשעל סיפונה 1,275 מעפילים. הוגלינו בידי הבריטים למעצר בקפריסין, שם היינו כשנה וחצי. בשנת 1947 שבנו ארצה והצטרפנו לקיבוץ אשדות יעקב איחוד. בארץ עבדתי עם מעצב וילונות. בשנת 1949 נישאתי לדב טטרקה שמשפחתו התגוררה בהוד השרון. דב היה דמות מוכרת ברמתיים ועבד כחשמלאי.
נולדו לנו שני ילדים: רפי - גמלאי כוחות הביטחון, היום מנכ"ל חברת תשתיות נפט ואנרגיה, ויעל - מדריכת מאבחנות ומומחית באבחון וטיפול לקויי למידה.
זכיתי ליהנות מנכדיי: מיכל, נטע, יאיר, טל ותמיר ומנינה עומר.
משנת 1998 אני מתנדבת ביע"ל בבית החולים מאיר.
אני מרחיבה את השכלתי בחוג לגמלאים בבית האומנויות, ובשעותיי הפנויות משחקת ברידג`.
מסרתי עדות במוסד "יד ושם".