נולדתי בשנת 1932 לזלדה ולדוד שומכר בעיירה חלם שבפולין. ערב המלחמה חיו במקום 30,000 תושבים, מחציתם יהודים. חלם נודעה בזכות המיתוס על חכמי חלם המתעמקים בכל בעיה אווילית. אבי היה סנדלר ובעל חנות קטנה. הבית היה בעל צביון מסורתי. משפחתי מנתה חמישה ילדים: לאה, שרה, יחיאל, משה ואני.ביום שישי ה-1 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את האזור. אמי הדליקה נרות שבת ובאותה שעה שמענו רעש אווירונים. אבי מיהר לביתנו וכל המשפחה רצה לשדות הסלק שם התחבאנו. החלה התקפה של מסרשמיטים. תושבים רבים נהרגו ואחרים נפצעו. אבי הצליח לשכנע גוי, לאחר הפצרות רבות וכסף רב, שיעביר את כל בני המשפחה בעגלה לכפר דובצ`נו המרוחק 35 ק"מ מחלם. בכפר זה גרו הורי אמי שהיו אנשים אמידים בעלי שדות, פרות וסוסים. נסענו בצדי הכביש בעוד מולנו נע הצבא הגרמני שהיה סבור שאנו כפריים גויים. מאחר ולא נטלנו דבר מהבית, פרט לבגדים אותם לבשנו, סיכן אבי את חייו, ושב לביתו בחלם להביא בגדים ושמיכות פוך. אבי הפציר בתשעת האחים של אמי לחצות את נהר הבוג ולברוח. אף אחד לא הסכים מאחר והיו אמידים. הם זכרו שבמלחמת העולם הראשונה, כשנכבש האזור בידי הגרמנים, לא אונה להם כל רע. רוב יהודי חלם נספו במחנה ההשמדה סוביבור ובכללם רוב משפחתי מצד אמי - מעטים שרדו את השואה. חצינו את הבוג והגענו לסיביר. גרנו בעיר וולגדה. עברנו גם לעיר צ`רפוביץ, לעיר ארכנגלסק ולכפר פיקינו לקולחוז שהיה קרוב לעיר קירוב, שם לאחר כל הסבל התחלתי ללמוד. אבי ואמי עבדו בעבודות פרך. סבלנו מקור של 40-50 מעלות מתחת לאפס, מחרפת רעב, מחוסר ביגוד ומצפיפות איומה במגורים בשעה שמספר משפחות גרו יחדיו. לאחר סבל רב התחלתי ללמוד. אבי גויס לצבא הפולני של אנדרס ועבד כסנדלר בחיל האוויר. כששוחרר אבי מהצבא שב לביתנו. אבי עבד על פני הנהר שקסנה כשהוא מנתב את העצים על פני הנהר. אמי עבדה כעגלונית והעבירה סחורה ממקום למקום. שוחררנו במאי 1945. מלחמת הקיום הייתה אכזרית, אנו שרדנו בשל תושייה למכור לחיילים וודקה ולקבל את מנת מזונם, מסחר בשוק, לימוד גוי חשבון בתמורה לצלחת מרק ולהילחם על קליפות תפוחי אדמה.
חזרנו לפולין לעיר ורוצלב-ברסלאו לבית נטוש של גרמנים בו היו קריסטלים וכלים ומתחת למיטה נמצאו שני ארגזי סבון שנעשו משומן יהודים אותם קברנו בטקס דתי. "השומר הצעיר" ארגן קיבוצים, אל אחד מהם הצטרפנו והופרדנו מהורינו למשך חצי שנה. נשלחנו ללנדסהוט שם נפגשנו עם הורינו ונשלחנו לאבנזה שבאוסטריה, לווצלר שבגרמניה ולמדנו בבתי הספר עברית.
באפריל 1949 הגענו ארצה באנייה "עצמאות" ממרסיי לבנימינה ומשם עברנו לפרדס חנה. גרנו באוהל כחצי שנה ובליל סערה האוהל עף. אחותי לאה התקררה ואושפזה בבית החולים הדסה ובת 18 וחצי נפטרה. עברנו לנתניה והתחלתי לעבוד בגן ילדים של ארגון אמהות עובדות. למדתי שלוש שנים בסמינר בגבעת השלושה ועבדתי כגננת בנתניה.
בשנת 1953 נישאתי לאריה ונולדו לנו שלושה ילדים: נחום - אופטומטריסט, חיה - מורה, וחנן - העובד בביטחון באלפי מנשה.
זכינו ליהנות מ-12 נכדים: אסנת, ליאת, אורית, רונית, גילי, דניאל, בן, דוראל, נתנאל, מיטל, לירון ולינוי.