נולדתי בשנת 1926 לחיה ולנחום בעיירה ניי שווינצ`אן שבפולין. אבי היה ספק בשר לצבא ובעל אטליז. הבית היה בעל צביון מסורתי. משפחתי מנתה שלושה ילדים: יהודה, שמואל ואני. למדתי ב"חדר" וסיימתי ללמוד שמונה כיתות.בטרם פלשו הגרמנים לעיירה בשנת 1941, טבחו הליטאים והרגו 43 יהודים וביניהם את אבי שנרצח ביער ליד קבר אחים הנקרא "פוליגון". בשבת בבוקר ריכזו הליטאים והגרמנים את כל היהודים מכל העיירות הקטנות, כ-8,000 איש, למחנה פוליגון הסמוך לעיירתנו. למחנה זה הועברנו: אמי, דודתי דבורה, דודי חנן וכן אני. שני אחיי ברחו לברית המועצות. יהודה היה קצין בדיוויזיה הליטאית ונהרג בקרב נגד הגרמנים בברית המועצות ושמואל עבר את המלחמה בברית המועצות.
מפקד הפוליגון שהכיר את דודי חנן, שהיה אדם אמיד מאד, הציע להעבירו לגטו שווינצ`אן, אך כשהתנה שאף שתי אחיותיו יעברו עמו, ענה לו המפקד של שווינצ`אן `מחר`. דודי הבין שמחר יהיה מאוחר ונשאר עמן. כשהאס-אס רצה לפנות את קרובת משפחתי מרל, פנתה אליה אמי וביקשה ממנה שתיקח אותי ואמרה לה: "לפחות בן אחד יישאר לי בחיים". כך הצילה אמי את חיי. יצאתי שלוש שעות לפני הטבח בו נהרגו 8,000 יהודים בפוליגון. הגעתי יחד עם מרל לגטו אלט-שווינצ`אן ובו הייתי משנת 1941 - 1942. מאחר ונמצאתי במחנה שלא כחוק התחבאתי בחוץ כל אימת שנערכו פשיטות. הגטו חוסל. מחצית מהאנשים הועברה לגטו קובנה שם נרצחו, המחצית השנייה הועברה לגטו וילנה ואני ביניהם. ראש הגטו, מישל גורדון, שהיה שותף של אבי, העבירני לגטו וילנה בו הייתי משנת 1942 - 1943. שהיתי בבית יתומים וכל יום יצאנו לעבודות. משם נשלחנו למחנה עבודה באסטוניה בשנת 1943, שם נפטרו רבים עקב החורף הקשה והעבודה המפרכת. הנחנו פסי רכבת. הועברתי למחנה ההשמדה שטוטהוף, רבים מתו ברעב ובקרמטוריום. כעבור שנה וחצי נשלחנו למחנה הריכוז בוכנוולד שם הייתי עד אפריל 1945. רגלי התנפחה ולא יכולתי לעמוד. נלקחתי לבית חולים, הרופאים ניתחו ללא זריקות הרדמה. כשהבראתי נשלחתי עם קבוצה של 20 איש לקרמטוריום. אותה עת עברה קבוצת עבודה, ואני בתושייה של רגע, הצטרפתי אליהם. לאחר שבוע הוזעקנו ברמקולים לצאת למגרש המסדרים וידענו שקבוצת הילדים תשלח ראשונה למשרפות. ברחתי יחד עם ארבעה ילדים דרך צנרת הביוב ושהינו בה חמישה ימים ללא מזון. הוצאנו בידי יהודי ופולני לבלוק הפולני. במחנה נמצאו 72,000 אסירים וביום וחצי האחרונים, בעת שהאמריקנים והצבא האדום הפציצו מסביב, הספיקו הגרמנים להרוג 21,000 איש ביום וחצי. כל פעם הוציאו קבוצה של כשלושת אלפים אנשים והרגו אותם במכונת יריה. הגרמנים ברחו ב-9 במאי 1945 ואנו שוחררנו בידי האמריקנים. הילדים הבודדים שנשארו בחיים הועברו לשוויץ וצרפת.
שבתי לעיירתי לחפש את אחיי, משלא מצאתי אותם נסעתי ללודז` שם הצטרפתי לקבוץ "דרור". בפולין פגשתי את אחי ואת בת דודתי.
עליתי ארצה במאי 1949 באנייה "נגבה". מחיפה הועברתי למחנה בית ליד.
בארץ עבדתי כעצמאי בכל מיני עבודות ולבסוף בענף הריהוט.
בשנת 1953 נשאתי לאישה את אסתר שומכר. נולדו לנו שלושה ילדים: נחום - אופטומטריסט בהוד השרון, חיה, וחנן - עוסק בביטחון באלפי מנשה.
זכינו, רעייתי ואני, ליהנות מ-12 נכדים: אסנת, ליאת, אורית, רונית, גילי, דניאל, בן, דוראל, נתנאל, מיטל, לינוי ולירון.
ב-1996 נסענו כמה מבני העיר לעיירתנו להקים מצבה על קבר אחים וגם הקמנו מצבה על הקבר בו נטמנו 43 הנרצחים הראשונים ובהם אבי.
אריה נפטר בדצמבר 2013. יהי זכרו ברוך!