נולדתי בשנת 1930 לשרה-איטה ולרפאל בעיר ורקלון שבלטביה. אבי היה רצען. סבי היה רב. הבית היה בעל צביון מסורתי. למדתי 3 שנים בבית ספר יהודי. העיר ורקלון הייתה מאוכלסת ברובה הגדול ביהודים. בכיתה שלי למדו 39 תלמידים – כולם יהודים.בשעה שראינו את חֵיל ברית המועצות נסוג מפני הגרמנים החלטנו מספר משפחות לברוח מן העיר. אבי, יחד עם מספר חברים, השיג סוס ועגלה ויצאנו לדרך כשפנינו מועדות צפונה. כבר ביציאה מן העיר ירו עלינו הלטבים. הלטבים היו גרועים יותר מן הגרמנים וחלקם ישבו ביערות הסביבה.
הגענו לעיר קרסבה הנמצאת על הגבול הרוסי. התחבאנו במחפורות מספר ימים, אך היינו אנוסים לברוח משם הלאה. בחבורתנו נמצא יהודי שידע לנהוג, ברחנו צפונה לעומק ברית המועצות כשהוא נוהג במכונית כיבוי אש. הגענו למחסום שהתהווה בשל טור מכוניות וטנקים של הצבא האדום. כל הלילה התנהל קרב עז בין הגרמנים לצבא האדום. לפנות בוקר הפנה קצין של הצבא האדום את מכוניתנו יחד עם חיילים פצועים לדרך צדדית.
הגענו לגבול רוסיה ולטביה, שם נגמר לנו הדלק. היות והדלק הרוסי לא התאים למכונית הגרמנית נטשנו את הרכב והמשכנו ברגל. הלכנו כחמישים ק"מ ברגל יחד עם חיילים מהצבא האדום עד שהגענו לעיר אפוטשק.
עלינו על רכבת בקר והמשכנו לנדוד לכיוון העיר פסקוב. אף כאן לא מצאנו לנו מנוח, המשכנו מזרחה לעומק ברית המועצות עד לעיר טולה. בעיר זאת כבר לא ארעו היתקלויות בין שני הצבאות, הצבא האדום והגרמני. סוף סוף זכינו לקבל אוכל חם לאחר שבועות רבים של נדודים בדרכים.
הועלינו לקרון בקר והמשכנו את מסענו מזרחה במשך חודש וחצי עד שהגענו לעיר יושקה אולה, בירת מריאים.
נשלחנו לקולחוז ובו נשארנו עד תום המלחמה. אבי נשלח לחזית ונותר בה עד סיום המלחמה. בקולחוז עבדנו ולמדנו בתנאים קשים מאד. מזון כמעט ולא נמצא אך הצלחנו להיוותר בחיים.
בגמר המלחמה שבנו לעירנו ורקלון, אך לדאבון לבנו היא הייתה הרוסה עד היסוד ולא נותרו בה אמצעי קיום. הגויים פרקו את כל בתי היהודים העשויים מעץ. אף בית לא שרד על תילו. כל היהודים שחיו בה בשנת 1941 נהרגו בידי הלטבים. בתחילת 1944 חיללו הלטבים את בית הקברות, הוציאו את גופות היהודים ושרפום. אנו מצאנו עצמות והבאנו אותן לקבורה. מהעיר שמנתה 1,500 יהודים נותרו רק שמונה משפחות. מבין 39 היהודים שלמדו בכיתתי נותרו לפליטה רק ארבעה ילדים.
בשנת 1943 הוצאו היהודים מהקברים וגופותיהם נשרפו על מנת להעלים ראיות מן ההרג. מבין תלמידי כיתתי שרדו רק ארבעה תלמידים.
בשואה איבדתי את סבתי, דודתי ושני ילדיה ועוד כ-18 בני משפחה מדרגה שנייה.
בשנת 1945 הגענו לעיר ריגה ובה חיינו. למדתי שענות והתחלתי לתקן שעונים.
בשנת 1950 גויסתי לשורות הצבא הסובייטי ליחידת חיל הים ושירתי בחייל זה עד שנת 1955.
השתחררתי מהצבא ושבתי לעיר ריגה והמשכתי לעבוד כשען.
בשנת 1956 נישאתי בעיר ריגה לטובה אותה הכרתי מימי ילדותינו בעיר הולדתנו ורקלון.
בשנת 1971 עלינו ארצה באופן עצמאי. הייתי בעל חנות לשעונים בהוד השרון.
לרעייתי ולי נולדו שני ילדים: אליעזר – העובד בסטטיסטיקה, וגדעון – מהנדס מכונות. שניהם נלחמו במלחמת לבנון והיו קצינים.
זכינו ליהנות מחמישה נכדים: רחלי, איטל, רפאל, דן וענבר.