נולדתי בשנת 1916 להינדה וזלמן רודרמן בעיירה דונילוביץ שבפולין. בעיירה התגוררו יותר מ-1,000 יהודים והיו בה חיי קהילה מפותחים. לאבי הייתה חנות נעליים. משפחתנו הייתה בעלת צביון דתי וסבי היה רב. היינו שבעה אחים: שבתאי, בתיה בריינה, שפרה, יעקב-אריה, צביה ואני. למדתי שבע כיתות בבית הספר תרבות ושתי כיתות נוספות בבית הספר פולני. השתייכתי לתנועת הנוער השומר הצעיר.בשנים 1939 - 1941 הייתה העיירה תחת שלטון ברית המועצות.
ב-22 ביוני 1941 פרצה המלחמה בין גרמניה לברית המועצות. העיירה נכבשה בידי הגרמנים והיהודים רוכזו בגטו. בגטו עבדתי בחקלאות ובסלילת כבישים. אחי שבתאי התגייס לצבא הפולני והיה בחיל הפרשים. הוא נפל בשבי הגרמנים וחזר לגטו.
ב-22 בנובמבר 1942 נערכה אקציה בעיירה ונספו כ-900 יהודים. כל משפחה בעיירה הכינה מבעוד מועד מקלט. לרשות משפחתי עמדו שני מקלטים שבהם הסתתרנו. במקלט אחד נתפשו הוריי ושתי אחיותיי, שפרה וצביה, שהוצאו להורג בחצר הבית. המקלט השני בו הסתתרנו שבתאי, אריה ואני לא התגלה לגרמנים, ואנו נמלטנו דרך הנהר הקפוא כשהגרמנים יורים לעברנו, ורבים סביבנו נהרגים. ברחנו אל היערות לפרטיזנים. אחותי בריינה שהייתה בעיר דוקשיץ נמלטה אף היא ליערות בעוד בנהּ פיניה מרדכי ובעלה אידל נהרגו בידי הגרמנים. הצבא האדום ארגן מפקדות ביערות ליטא ובילורוסיה. ביער שתה אחי אריה חלב מורעל שהוגש לו בידי כפרי פולני שהיה משתף פעולה עם הגרמנים ונפטר, זה היה בסוף המלחמה. הגברים הפרטיזנים הניחו פצצות בין מסילות הרכבת ופוצצו את המסילות ואת הרכבות הגרמניות. אחותי בריינה ואני בישלנו וכיבסנו עבור הפרטיזנים. באחד הימים גילו הגרמנים את מיקומנו והחלו להפציץ ולירות לעברנו. אחת הפצצות נפלה סמוך אליי ומאותו זמן אינני שומעת היטב. היינו ביערות עד השחרור בידי הצבא האדום בשנת 1945.
בשואה נספו: הוריי, זלמן-נתן והינדה רישה, אחיי שיפרה, יעקב-לייב וציבינקה, אחותי הנשואה באשקה-בתיה, בעלה נחום צעפעלעוויץ ובתם רחלה, דוד-צעפעלעוויץ הענעך-חנוך, סימה ובני משפחתם, דוד-צעפעלעוויץ,פנחס, פסיע וילדיהם באשקה דבורה ונתן, שעיה פרידמן השוחט ובני משפחתו והגיס –יאשין אידל והילד פיניה מרדכי שנספו בעיירה דוקשיץ.
כששבנו לדונילוביץ העיירה הייתה הרוסה לגמרי. עברנו לכפר הסמוך מאפייבה.
בשנת 1945 נישאתי לדוד שהיה יחד עמי בין הפרטיזנים, והתגוררנו במקום עד שנת 1946.
נסענו ברכבת לגרמניה למחנה המעבר אשווגה, שם נולדה בתנו הבכורה.
עלינו ארצה מנמל דנציג באנייה "נגבה" והגענו בשנת 1949 למחנה בית לִיד, שם גרנו כשבעה חודשים ולאחר מכן עברנו לגני צבי.
קיבלנו חלקת אדמה. בגינה גידלנו תרד ותות, כמו כן עבדתי בפרדסי האזור.
לבעלי דוד ולי נולדו שלושה ילדים: הינדה-תמר – שרטטת בניין, יעקב-אריה – מהנדס מחשבים וזלמן – יהלומן.
זכיתי ליהנות משמונה נכדים: אירית, אייל, משה, ענת, דנה, צור, גיא וקים ושני נינים: אביב וגל.
אחי שבתאי הקים בדונילוביץ אנדרטה לזכר כל הנספים בשואה, אותה ראו ילדיי במסע שורשים.