נולדתי בשנת 1926 לסאלי ולשמעון ווזנר בעיר דונס קסטרדה שבפולין. המשפחה מנתה חמישה ילדים: גיזלה, אירנה, משה, אלכס-שנדור ואני. עד פרוץ המלחמה הייתי תלמידת בית ספר.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין.
בשנת 1941 הוכנסו כל היהודים לגטו שהוקם בעיר. שהינו בגטו פרק זמן קצר עד שהועברנו אל מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. אבי ושני אחיי נעלמו.
ממחנה ההשמדה אושוויץ נשלחנו למחנה הריכוז פלשוב בקרקוב. אמי ואחת מאחיותיי נספו במקום.
במחנה פלשוב הייתי עם שתי אחיותיי במשך מספר שבועות עד שהוחזרנו למחנה בירקנאו, גם בו היינו כמה שבועות.
כל אותה עת לא עבדנו במחנה בשום עבודה.
הועברנו למחנה הריכוז דכאו שבגרמניה. לאחר כשישה שבועות העלו אותנו על רכבת שיעדה היה מחנה הריכוז ברגן בלזן.
שוחררתי במחנה ברגן בלזן בידי הבריטים ב-15 באפריל 1945. ההונגרים לקחו את אחיי, משה ואלכס, למחנה עבודה באוקראינה, ובשנת 1942 נספו בו.
אחותי ואני שבנו לעירנו והתחלנו לעבוד בכל עבודה מזדמנת שנמצאה לנו. שנתיים ימים חייתי בעיר הולדתי.
הצטרפתי למסגרת ההכשרה של ההגנה בצ`כוסלובקיה ובאמצעותם עלינו על האנייה "קאסרטה" והגענו עמה לארץ בינואר 1949.
בשנת 1951 נישאתי ליוסף ישראל.
לבעלי יוסף ולי נולדו שלושה ילדים: טובה – מדריכת טיולים, שרה – פקידה, ושמוליק.
בעלי ואנכי זכינו ליהנות משני נכדים: תמר ומאיה.