נולדתי בשנת 1926 לרבקה ולאברהם מרם בדורוהוי שברומניה. אבי היה סוחר קמח. הבית היה בעל צביון מסורתי. הייתה לנו חצר גדולה ונחשבנו למשפחה מבוססת. המשפחה מנתה ארבעה ילדים: ברוך, בטי, יוסי ואני. למדתי שבע שנים.

ב-13 בנובמבר 1941, באישון לילה, דפקו חיילים רומנים וגרמנים על דלת ביתנו ונצטווינו להילוות אליהם. הוריי שמו בתיקים ספר תנ"ך, פריטים אחדים, בגדים ומזון. אף אחד מהשכנים לא פתח את הדלת לראות מה קורה. בדרך למטה במדרגות לקחו להוריי את התיקים וזרקו אותם למטה. הוכנסנו למשאית שבה היו דחוסים אנשים. הורדנו מהמשאית וצעדנו ברגל, בקור ובחשכה כשכל העת מאיצים בנו. הזקנים שלא עמדו בקצב הוכו, וילדים קטנים נפלו. בדרך נורו יהודים שהאטו את קצב הליכתם.

הגענו לבית הספר "ישראלי" – בית ספר בו למדתי. כעבור זמן קצר הועלנו על רכבות משא למחנות שבטרנסניסטריה. נשלחנו למחנה בעיר מוגילב שבאוקראינה. שוכנו באורוות סוסים. המקום היה מגודר ואסור היה לצאת או להיכנס. הוקצה לנו מקום לשינה באורוות. כל משפחה קיבלה שטח קטן. הגברים נלקחו לעבודות יזומות - והנשים לעבודות בית. אבי, שהיה איש גדול וחזק, נלקח למחנה כפייה ועל זרועו הטביעו סִפרה. זמן רב לא ראינו אותו. אחי שהיה מבוגר ממני בארבע שנים נשלח למחנה שמרינקה. אחותי עבדה בגטו בעבודות יזומות וכל ערב הגיעה רעבה, עייפה ומלוכלכת. אני סייעתי לאמי לטפל באחי הצעיר. רבים מתו מרעב.

קיבלנו לאכול מרק עשוי מים קרים ושאריות מזון. חליתי בטיפוס, חומי עלה, ולא היו תרופות. אמי החביאה אותי מתחת לארגז שעליו ישן אחי הצעיר. בכל עת שנשאלה אמי היכן אני, סיפרה שנלקחתי לעבודה עם אחיי הגדולים. אמי חששה שאם ייוודע דבר מחלתי יהרגו אותי. עבדתי במחנה בהעברת גוויות אנשים שנפטרו והוצאתי אותם מחוץ לגטו. החיים היו קשים וסבלנו חרפת רעב. ברחנו מן הגטו, גנבנו לחם, וחזרנו לגטו. מכרנו מעיל, סוודר וחפצים שמצאנו וקנינו אוכל ושתייה. אנשים שהכירונו ריחמו עלינו והגישו עזרה - מעט אוכל. סבלנו מקור עז, משלג ומחוסר בגדים ושמיכות. החיים היו קשים מנשוא. לא ידענו אם אבא חי או מת. השתדלנו לחגוג את השבת והחגים ולהדליק נרות, לשיר שירים ולהתפלל. לפעמים התעוררתי בבוקר והתפללתי שכל זה רק חלום רע. בלילות היינו שומעים צרורות ירי כלפי אנשים באזור החורשות. אנשים שנתפסו הושלכו לנהר הקפוא.
ב-23 בדצמבר 1943 הגיעו האוקראינים ושיחררו אותנו מהגטו מידיהם של הגרמנים.

שבנו אל ביתנו ונתגלה לנו שכל חפצינו נגנבו והבית נותר ריק. התחלנו לארגן ולסדר את הבית. אבי חזר מן המחנה ושמחנו כולנו שנותרנו בחיים.
בשואה נספו: שתי דודות, אחיות אבי, ושישה בני דודים. המצב הכלכלי היה קשה עד מאד ואף החיים תחת השלטון האוקראיני לא היו טובים. בשנת 1948 נישאתי ליצחק רוזנשטרייך ז"ל.
בשנת 1959 עלינו ארצה. נולדו לנו שתי בנות: איריס – עוסקת בבנקאות, וברכה – עובדת בהוראה. נישאתי בשנית ליעקב כהן ז"ל תושב רמת הדר.
זכיתי ליהנות משישה נכדים: צחית, דביר, בת חן, אור, ליגל וסהר, ואף מנין ראשון – בראל.
שנים רבות חשבתי שאם לא אספר על תקופת הזוועות הזאת שבחיי, אמנע סבל מבני משפחתי. היום אני יודעת שחייבים לספר ולהעביר את הידע והזיכרונות בכדי שהשואה לא תתרחש שנית. היום בנותיי דואגות לי, ששת נכדיי האהובים הם מקור חיותי ואני מאושרת במשפחה המתרחבת.
היום אני מרחיבה את השכלתי בהאזנה להרצאות הנערכות בחוג לגמלאים בבית האומנויות.