נולדתי בשנת 1926 לשרה וזכריה ראובן בעיר יסי שברומניה. אבי היה בעל אטליז. משפחתי מנתה שבעה ילדים: בטי, חיים-אברום, שרול, מילו, דורה, רחל ואני. הבית היה בעל צביון מסורתי. למדתי ארבע כיתות בבית הספר הממלכתי.בשנת 1941, בשעה שהגרמנים כבשו את העיר, החלה הפגזה כבדה. ירדנו למקלט והסתתרנו בו. הגרמנים והרומנים עברו בין המקלטים והוציאו את כל הגברים היהודים ובכללם את אבי ואחי מילו. לא ידענו להיכן הם נלקחו. אחי שרול לא היה אותה שעה בבית ולא ידענו עליו דבר. חיים-אברום ברח לברית המועצות. מאחר ולא היה יכול לסבול את המצב בעיר והחליט שהפתרון הטוב ביותר עבורו הוא בברית המועצות. אף אחותי הבכירה הנשואה התגוררה בברית המועצות. יצאה הוראה שגברים בעלי נתינות סובייטית יעברו לברית המועצות. בלה, בעלה והילדה עברו אף הם לברית המועצות. בתום המלחמה נותרה בלה בחיים מכל משפחתה - בעלה וילדתה נפטרו. אחת הגויות הרחמניות הזמינה את משפחתנו אל ביתה להסתתר מפני הגרמנים. ראינו כיצד הגרמנים נכנסים לבית שממול ומוציאים את היהודים. כשהגיע בעלה השיכור של הגויה שאל את אשתו "מה עושה בבית המשפחה הזאת?" האישה הסבירה לבעלה שאפשרה לנו להסתתר. הבעל גרש אותנו לביתנו ואסר עלינו להתחבא בביתו. בלית ברירה עזבנו והלכנו אל ביתנו. בבית היה ארון גדול. הזזנו את הארון שמאחוריו הכנו לנו מקום מקלט בו נסתתר בשעת צרה. בשעה שערכו הגרמנים חיפוש אחר הבנות שנותרו בבית, אמרה להם אימא שאין לה בנות והם יצאו מהבית.
הפוגרום ביסי החל ב-25 ביוני 1941. אבא ואחי מילו נלקחו ברכבת המוות למחנה העבודה ילומיצה. מילו היה בעל קול ערב והיה שר לפרנסתו. כך היה רוכש לו מזון. אחי שרול נלקח למחנה עבודה פודול אילואיה, בו היה במשך חודשים רבים. אמי, אחיותיי ואני נשארנו בעיר יסי. כל הבנות לא יצאו אף לרגע החוצה ורק אימא הייתה יוצאת מידי פעם ומביאה אוכל. בשעה שהצבא האדום כבש את העיר התברר לנו שהם גרועים יותר מהגרמנים. ההפגזות נמשכו כל העת ובאחד הימים בשעה ששרול יצא לרגע ממיטתו נחת עליה פגז. חיילי הצבא האדום היו עוברים בין הבתים גונבים ואונסים בנות. אבא ומילו שבו ממחנה העבודה כעבור חודשים ספורים.
בשנת 1947 עזבנו את רומניה ונסענו לקונסטנצה ומשם לאיטליה. נתפסנו בידי הבריטים ונשלחנו למעצר באי קפריסין. במחנה הכרתי את יהודה כהן ונישאתי לו באי בשנת 1948. במחנה זה נולד בננו הבכור. בשנת 1949 עלו הוריי ארצה בשנית ואנו עלינו בעקבותיהם באנייה "מדינה". לבעלי יהודה היה אח בארץ והוא לקחת אותנו מבית העולים בפרדס חנה.
עבדתי במוסד לילדים כטבחית ובחקלאות. הקמנו בחצר לול וסייעתי בעבודה לבעלי.
לבעלי ולי נולדו שלושה ילדים: אבי – בעל בית מלאכה, פנינה – בעלת חנות לאומנות ושרה – עובדת רווחה.
זכינו ליהנות משמונה נכדים: יונתן, מיכל, מירב, שרון, אסנת, דנה, דור ונוי וכן מנינה – מאיה.
אני מפסלת בקרמיקה, בייחוד אנשים ובעלי חיים.
הוריי, שרה וזכריה ראובן, היו גם הם תושבי הוד השרון. אבי, זכריה ראובן, עבד בבית הספר בגני צבי כשרת עד יציאתו לגמלאות. הוריי נפטרו בהוד השרון, יהי זכרם ברוך.