נולדתי בשנת 1940 לשיינה ולאברהם יואכימיאק בעיר ארכנגלסק שבברית המועצות. הוריי חיו בעיירה גרבוב שבפולין. אבי היה חייט בן למשפחת חייטים, ואמי הייתה בת למשפחת פרוונים. לאבי היו חמישה אחים ואחיות ולאמי שישה אחים ואחיות. הבית היה בעל צביון חרדי.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. הגברים נלקחו לעבודות פרך במחנות עבודה שבפולין. אבי ואחי החליטו לברוח לברית המועצות ואמי הצטרפה אליהם. גם אחותה פרימיט ובעלה, וכן האח הרווק של אבי, אנשל-צבי, הצטרפו. בעת הבריחה נערך חיפוש על הבורחים על מנת לגזול מהם את כספם ותכשיטיהם. אמי הלכה לשרותים והחביאה את הכסף באפר של הקמין. היא שבה לחיפוש ובגמר החיפוש הוציאה את הכסף ממקום מחבואו.

אני נולדתי בקולחוז בסיביר. עם היוולדי שלחה אמי מכתב לבני משפחתה בו הודיעה על הבשורה החגיגית - אך היא לא ידעה שאחרה את המועד - כל בני משפחתה כבר נספו. אמי ילדה תינוקת שנפטרה ממלריה. אבי היה בעבודת כפייה בהרי אורל. הוא תפר כובעים וכפפות ובזכות זה זכה לקבל מזון נוסף. דודי אנשל-צבי גויס לצבא אנדרס הפולני. כאשר הגיעו לארץ ערק מהצבא ונשאר בארץ. כאן שינה את שמו לצבי-יוחנן על מנת שלא ייתפס.

עברנו לאוזבקיסטן לעיר סמרקנד ואחר נסענו לקירגיסטן. כל הנשים יצאו לעבודה ועליי שמרו בתורנות, כל יום אישה אחרת. כל משפחה קיבלה תמורת עבודתה הקצבת תלושי מזון ובגמר עבודתם היו נאלצים לעמוד בתור ולהמתין לקבלתו. בשל היותי תינוקת נחסך מאמי זמן העמידה בתור. המשפחות, בשל מחסור במזון, אספו קליפות תפוחי אדמה והכינו מהם מרק, גם גרגרים ופטריות ליקטו ביער.

בשנת 1945 שבנו מברית המועצות לפולין אל העיר לודז` משום שהוריי סרבו לקבל אזרחות סובייטית.
בשואה נספו: שתי הסבות, מרים (מירטה) וליובה, שני סבים, גדליה ויחיאל אלסר, הדודים והדודות חיה איידלה, יחזקאל, רבקה, פרימיט, נחום, משה, חנה, אסתר ודוד נוסף. אחת האחיות של אמי נישאה לגוי ונולדו לה שתי בנות. אחת הבנות ששרדה את השואה פגשה את אמי וסיפרה לה שאמה ואחותה נספו בשואה. אמי לא אבתה ליצור עמה קשר.
בלודז` למדתי בבית הספר היהודי על שם י. ל. פרץ והלימודים בו היו ביידיש ובפולנית. הדרך לבית הספר הייתה ארוכה ולוותה בקריאות נאצה "ג`ידים" (יהודים). חברתי ואני החלטנו לקרוא לחבורת הילדים "ג`ידים" לפני שהם קראו לנו.
יצאנו את פולין במרס 1950. ברכבת ערכו עלינו חיפוש לבדוק אם הוצאנו דברי ערך וכסף ואף בדקו את הפה וכל הגוף. את ראש מכונת התפירה החרימו לאבי שהיה חייט. לאחר נסיעה של מספר ימים הגענו לוונציה ועלינו על אניית המעפילים "גלילה" בה הגענו ארצה.
בשנת 1963 נישאתי לאבנר. עבדתי כמזכירת בית הספר במשך 13 שנים וכיום אני נטורופתית.
לבעלי ולי נולדו שלושה ילדים: אליעזר וניצן - מהנדסי מחשבים, וגל - כלכלן.
זכינו ליהנות משני נכדים: ענבר ונועם.