לוזון נסים (סומני)נולדתי בשנת 1927 למסעודה-מזל ומשה בעיר טריפולי שבלוב. אבי היה אחראי לפתיחת בית הכנסת לתפילה ולכל האירועים שהיו בו. הבית היה בעל צביון דתי. המשפחה מנתה ארבעה אחים: רחל, לאה, יוסף ואני. למדתי בבית הספר וב"חדר" עד כיתה ב`. טריפולי הנה עיר יפה שמכל מקום בה רואים את הים. ביתנו היה בית דל. אמי בישלה על גבי פחמים ובלילות דלקה מנורת נפט. הקהילה היהודית נודעה בעזרה ההדדית וביחסי שכנות טובה. היחסים בינינו ובין הערבים היו קשים. הערבים התנפלו על היהודים ללא כל סיבה. הם הלקו אותם, משכו בזקניהם וקיללו אותם קללות נמרצות. כשהגיעה המשטרה העלילו עליהם שהם קיללו את נביאם מוחמד. שמחתי בבר המצווה שלי שזכיתי לחלק מאה גרם סוכריות למכריי ובני משפחתי בתחושת אושר ורוממות רוח.
בשנת 1941 גזרו הערבים על בעלי החנויות היהודיות שסירבו לפתוח את חנויותיהם בשבת להגיע לכיכר העיר. היהודים נצטוו לכרוע ברך והערבים הלקו אותם מכות קשות בחגורות.
ביום שישי בצהריים, בהפגזה הראשונה על טריפולי נפל פגז על בית הכנסת הגדול והמפואר שבו התאכסנו משפחות יהודיות רבות, ורבים נהרגו. אף ביתה של אחותי רחל נהרס ושלושת ילדיה נהרגו. רחל הוצאה מתחת להריסות הבית, כשהיא גוססת.
היהודים סבלו בתקופת המלחמה מחרפת רעב. הוקצבה לנו מנת לחם במשקל 150 גרם. פרט לכך לא היה אפשר להשיג מזון. לפעמים השגנו מהערבים כמה ראשי גזרים וכל העת היינו נוברים בפחי אשפה אולי נמצא מציאה.
בני משפחתי חרדו מפני הגרמנים-הנאציים, האיטלקים-הפשיסטים והערבים, לכן נמלטנו מטריפולי כשאנו מפקירים את רכושנו. נסענו לכפר אמרוס וביקשנו לשכור חדר לימי המלחמה. נענינו בשלילה, כולם סירבו לבקשתנו. אחי יוסף, בעל התושייה שהיה איש מקצוע מעולה, פנה לאחד האנשים וביקש להקים צריף בחצרו והוא הסכים. יוסף רכש קרשים ומסמרים והקים את הצריף בו התגוררנו. כעבור שבועיים-שלושה נפטרה אחותי רחל ונקברה בכפר אמרוס. לאחר חודשים מספר שבנו לטריפולי ושוב עזבנו את העיר ונסענו לכפר גדול יותר, זאוויה. לא היה בנמצא שום חדר להשכרה. בלית ברירה שכרנו חדר שנועד לחמור והתגוררנו בו יחדיו בתנאי מחייה מחפירים: מחנק, ללא חלון, לכלוך, ללא מים ותאורה. סבלנו סבל מר, וכעבור חודשים אחדים שבנו לטריפולי. אמי אושפזה בבית החולים. היא נפטרה מצער על מות בתה ונכדיה.
לפני ראש השנה נשלחו רוב הגברים בגילאי 18 - 45 במשאיות רעועות למחנות כפייה לעבודת פרך ורבים נפטרו במקום. הגברים סללו פסי רכבת במדבר, כגזרה שהוטלה על מנת לענותם.
בתום המלחמה, ב-4 בנובמבר 1945, אירעו פרעות ביהודים. ביום ראשון, בתום משחק כדורגל, התנפלו אלפי ערבים וערכו פוגרום ביהודים שנמשך עד יום חמישי. יהודים רבים נהרגו ובכללם: גברים, נשים, ילדים וזקנים. חברת קדישא קברה את היהודים בקבר אחים. כל הרכוש נבזז.
בשנת 1945 נישאתי לרוזינה.
ב-1948 בחג השבועות שוב התרחשו פרעות.
בשנת 1949 עלינו ארצה עם בתי באנייה "עצמאות" לשער עלייה. נשלחנו לבית העולים בנתניה וב-1951 הגענו לרמתיים. בארץ עבדתי בבניין, בתעשייה, בחקלאות, בקטיף, באלבר ובפריכוז. נולדו לנו 3 ילדים: מזל, משה ויהושע.
זכינו ליהנות מ-9 נכדים: פנינה, ורד, אשרת, ניסו, יצחק, שי, איתי, אור ומור.