גיזלה נולדה בשנת 1924 למלכה וליהושע שכטר בעיירה בורדושאן שברומניה.
בתחילה האב היה בעל יערות, וכשירד מנכסיו היה מנהל יערות. בשנת 1937 המשפחה עברה לגור בעיירה פרומושיקה. בפרומשיקה לאביה הייתה חנות לברזל.
הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה שלוש בנות: רבקה, צילה וגיזלה. גיזלה למדה שבע כיתות בבית ספר יהודי.
בספטמבר 1940 מונה גנרל יון אנטונסקו לראש ממשלת רומניה. הוא כונן ממשלה לאומנית פרו גרמנית שהסתייעה בתנועה הפשיסטית האנטישמית "משמר הברזל" שאנשיה בזזו והרגו יהודים.
בספטמבר 1941 הצטווה הצבא לאסור את יהודי הערים, והחיילים קיבלו הוראה להרוג כל יהודי שימצא באזורים הכפריים.
הגירושים החלו בספטמבר 1941 ונמשכו עד סתיו 1942. על פי פקודה שנתנו הגרמנים רוכזו היהודים על כביש על מנת לפנות את העיירה מתושביה היהודים.
חנות הברזל ננטשה על סחורתה. תושבי העיירות הסמוכות פונו אף הם והתרכזו בעיירה. כל היהודים נצטוו לעבור לעיר בוטושאן.
שפר מזלם ובעיר זו התגורר הדוד של האם. הדוד העשיר שיחד את אנשי המשטרה, כך חולצה המשפחה בשלום. לדוד הייתה וילה וחצר גדולה ברחוב הכי מפואר בעיר. המשפחה גרה ליד הדוד בבניין ישן שהיו בו חשמל ומים. כעבור שנה נפטר האב בבוטושאן. כל בני המשפחה חיו מן החסכונות. לכל אחד מבני הבית נתפרה חגורה מבד ושם הסתירו את הכסף והתכשיטים. המשפחה לא סבלה חרפת רעב מאחר ולדוד הייתה טחנת קמח. אף על פי שהטחנה הייתה רשומה על שם אדם אחר. הדוד קיבל סחורה מידי הגוי כדמי שכירות. מידי חודש הדוד נתן להם שק קמח וכך הציל את חייהם.
A ב-10 באפריל 1944 שיחרר הצבא האדום את העיר, והמשפחה נשארה לגור בבוטושאן עד עלייתם ארצה.
בשנת 1952 נישאה גיזלה ליעקב בבוטושאן. לזוג נולדו שני בנים.
בשנת 1965 עלתה המשפחה ארצה והגיעה לבית שמש.
בשנת 1970 עברה המשפחה לגור בנווה נאמן.
גיזלה עבדה במטבח במוסד החינוכי "מוסינזון" עד יציאתה לגמלאות.
לזוג נולדו שני בנים: יהושע וצבי- עובד במפעל ברזל.
הזוג זכה ליהנות מנכדה אחת – חנה.
גיזלה נפטרה בשנת 2003, יהי זכרה ברוך.
בתחילה האב היה בעל יערות, וכשירד מנכסיו היה מנהל יערות. בשנת 1937 המשפחה עברה לגור בעיירה פרומושיקה. בפרומשיקה לאביה הייתה חנות לברזל.
הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה שלוש בנות: רבקה, צילה וגיזלה. גיזלה למדה שבע כיתות בבית ספר יהודי.
בספטמבר 1940 מונה גנרל יון אנטונסקו לראש ממשלת רומניה. הוא כונן ממשלה לאומנית פרו גרמנית שהסתייעה בתנועה הפשיסטית האנטישמית "משמר הברזל" שאנשיה בזזו והרגו יהודים.
בספטמבר 1941 הצטווה הצבא לאסור את יהודי הערים, והחיילים קיבלו הוראה להרוג כל יהודי שימצא באזורים הכפריים.
הגירושים החלו בספטמבר 1941 ונמשכו עד סתיו 1942. על פי פקודה שנתנו הגרמנים רוכזו היהודים על כביש על מנת לפנות את העיירה מתושביה היהודים.
חנות הברזל ננטשה על סחורתה. תושבי העיירות הסמוכות פונו אף הם והתרכזו בעיירה. כל היהודים נצטוו לעבור לעיר בוטושאן.
שפר מזלם ובעיר זו התגורר הדוד של האם. הדוד העשיר שיחד את אנשי המשטרה, כך חולצה המשפחה בשלום. לדוד הייתה וילה וחצר גדולה ברחוב הכי מפואר בעיר. המשפחה גרה ליד הדוד בבניין ישן שהיו בו חשמל ומים. כעבור שנה נפטר האב בבוטושאן. כל בני המשפחה חיו מן החסכונות. לכל אחד מבני הבית נתפרה חגורה מבד ושם הסתירו את הכסף והתכשיטים. המשפחה לא סבלה חרפת רעב מאחר ולדוד הייתה טחנת קמח. אף על פי שהטחנה הייתה רשומה על שם אדם אחר. הדוד קיבל סחורה מידי הגוי כדמי שכירות. מידי חודש הדוד נתן להם שק קמח וכך הציל את חייהם.
A ב-10 באפריל 1944 שיחרר הצבא האדום את העיר, והמשפחה נשארה לגור בבוטושאן עד עלייתם ארצה.
בשנת 1952 נישאה גיזלה ליעקב בבוטושאן. לזוג נולדו שני בנים.
בשנת 1965 עלתה המשפחה ארצה והגיעה לבית שמש.
בשנת 1970 עברה המשפחה לגור בנווה נאמן.
גיזלה עבדה במטבח במוסד החינוכי "מוסינזון" עד יציאתה לגמלאות.
לזוג נולדו שני בנים: יהושע וצבי- עובד במפעל ברזל.
הזוג זכה ליהנות מנכדה אחת – חנה.
גיזלה נפטרה בשנת 2003, יהי זכרה ברוך.