נולדתי בשנת 1932 לאסתר וליטמן בעיר דרבן שברומניה. בעיר חיו כ-3,500 יהודים – לאחר המלחמה נותרו 500 יהודים בלבד. לאבי הייתה חנות לצבעים שהייתה מעין כל-בו. הבית היה בעל צביון דתי. המשפחה מנתה שישה ילדים: מאיר, נחמה, אתי, פני, מרים ואני. למדתי ב"חדר" ושמונה כיתות בבית הספר הרומני.בשנת 1940 החלו פוגרומים ברומניה ואנו פחדנו מאד. בשנת 1941 הגיעו הגרמנים לאזורנו. כל היהודים צוּווּ לעזוב את העיר, לא הורשנו לקחת בגדים או שאר מטלטלים. נסענו ברכבת משא המיועדת לבהמות לוורניצ`ין. היינו יום ולילה בחוץ וללא אוכל. נלקחנו למחנה כפייה בטירגו ז`יאו וגרנו שם במשך חודשיים. המחנה היה כבית סוהר ולא עבדנו שם. נשלחנו לעיר דורוהוי, בעוד אבי נלקח למחנה עבודה בבראילה. מדורוהוי נשלחנו ברכבת משא ללא מזון עד אטאקי, והיינו במקום כיומיים. בלילה, בשעה שתיים וחצי לערך, חצינו אמי עם ששת ילדיה את נהר הדנייסטר בספינות קטנות. ילדים ואנשים רבים נפלו לנהר וטבעו. נשלחנו למחנה טרנסניסטריה. כל הדרך למחנה מוגילב צעדנו ברגל באדמה בוצית. סבתי, ריבה, לא יכלה להמשיך לצעוד ונפטרה במקום. המסע הרגלי נמשך יומיים כשאנו מלווים בז`נדרמים רומנים וחיילים גרמנים.
הגענו למחנה טרופובה שם נשארנו כשנה. שוכנו בבית קולנוע במבנה ללא חלונות וישנו על הרצפה. יצאנו מהעיר כ-3,000 יהודים - שבנו 300. לקינו בטיפוס ובכינים. בשל הקרח אי אפשר היה לכרות קברים ועל כן קברו מאות אנשים בבור. סבתי פרלה נפטרה במחנה. אח של אמי, ינקו, מת במוגילב. אכלנו מעט קלחי תירס שהיו בשטח וכן קליפות תפוחי אדמה. בשנת 1942 צעדנו כל ששת האחים עם אמנו למוגילב שהייתה במרחק של 30 ק"מ לערך. התגוררנו בחדר אחד עד שנת 1944. התפרנסנו ממכירת דברי סדקית: סיכות, מחטים, גפרורים, סיגריות ועוד. עבדנו כגויים של שבת בבתי דתיים ובטוהרת גופות. אחי מאיר נלקח בידי הגרמנים לעיר קרוז`ופול שמשם אף איש לא שב בחיים. הוא צעד ברגל לאוקראינה. האח שב לביתו רזה ושדוף, רק עור ועצמות. המשפחה הייתה המומה בשובו. מאיר עבד בדנייסטר אצל הגרמנים, כשחש שאין לו כוח לעבוד, ברח. הגרמנים הגיעו לביתנו לחפש אחריו. מאיר הסתתר בביוב על מנת שלא ילקח שנית למחנה הכפייה. אחותי פני נלקחה במקומו אך היא לא הסגירה את אחיה למרות שאיימו עליה ברובה.
בפורים 1944 שוחררנו בידי הצבא האדום. שבנו לדורוהוי ואף אבינו שב מבראילה והופתע לראות שמשפחתו שרדה. נאסר עלינו להגיע לדרבן מאחר והמלחמה שם טרם הסתיימה. לאחר עשרה חודשים שבנו לדרבן. עבדתי בקולחוזים של הסובייטים ולאמי הייתה חנות מכולת קטנה בטרופובה.
לאחר המלחמה עבדתי כנהג אמבולנס. בשנת 1959 נישאתי לרעיה ונולדו לנו שתי בנות.
בשנת 1966 עלינו ארצה. הגענו לאשדוד ועבדתי כנהג משאית. הייתי חבר בקואופרטיב חברת תובלה בירושלים. בשנת 1976 הגענו להוד השרון. יחד עם בני משפחתי רכשנו את בית האבות "סנטוריום הוד השרון" אותו אנו מנהלים עד היום.
בנותינו: ריטה - רופאת שיניים, ויהודית - מנהלת בסנטוריום.
זכינו ליהנות משישה נכדים: אורון, אלעד, עומר, עמרי, ערן ועמית.