לייזר רבקה (בקה)נולדתי בשנת 1923 למלכה וליהושע שכטר בעיירה מוינשט שברומניה. בשנת 1937 עברה המשפחה לעיירה פרומושיקה. בתחילה לאבי היה יער, וכשירד מנכסיו היה מנהל של יערות. כשעקרנו לפרומשיקה לאבי הייתה חנות לברזל. הבית היה בעל צביון מסורתי. המשפחה מנתה שלוש בנות: גיזלה, צילה ואני. למדתי שבע כיתות בבית ספר יהודי.
בספטמבר 1940 מונה גנרל יון אנטונסקו לראש הממשלה וכונן ממשלה לאומנית פרו גרמנית שהסתייעה בתנועה הפשיסטית האנטישמית "משמר הברזל" שאנשיה בזזו והרגו יהודים.
בספטמבר 1941 הצטווה הצבא לאסור את יהודי הערים, והחיילים קיבלו הוראה להרוג כל יהודי שימצא באזורים הכפריים. הגירושים נמשכו עד סתיו 1942.
על פי פקודה שנתנו הגרמנים רוכזו היהודים בכביש על מנת לפנות את העיירה מתושביה היהודים. נטשנו את חנות הברזל על סחורתה. תושבי העיירות הסמוכות פונו אף הם והתרכזו בעיירתנו.
כל היהודים צוּווּ לעבור לעיר בוטושאן. שפר מזלנו ובעיר זו התגורר הדוד של אמי. הדוד העשיר שיחד את אנשי המשטרה, וכך חולצנו מהמקום. לדודי היה בית גדול וחצר ברחוב הכי מפואר בעיר. גרנו ליד הדוד בבניין ישן שהיו בו חשמל ומים. כעבור שנה נפטר אבי בבוטושאן.
כל בני משפחתי חיו מן החסכונות. לכל אחד מאתנו נתפרה חגורה מבד ושם הסתרנו את הכסף והתכשיטים. לא סבלנו חרפת רעב מאחר ולדודי הייתה טחנת קמח. אף על פי שהטחנה הייתה עתה רשומה על שם אדם בעל זהות ארית, הוא קיבל סחורה. מידי חודש סיפק לנו הדוד שק קמח וכך הציל את חיינו.
הצבא האדום שיחרר אותנו ונשארנו לגור בבוטושאן עד עלייתנו ארצה.
בשנת 1944 נישאתי ברומניה לדוד ונולדה לנו בת.
בשנת 1951 עלינו ארצה. הגענו לבאר יעקב אל מחנה העולים. במקום התגוררו עולים רבים מארצות רבות. גרנו בתחילה באוהל ובתנו חלתה לעתים תכופות. הסוכנות היטיבה את תנאי חיינו ועברנו לגור בצריף.
בשנת 1955 עברנו להתגורר בנווה נאמן. עבדתי בצרכנייה של נווה נאמן ואחר בצרכנייה בירקונה. כשעברנו להתגורר ברמתיים עבדתי יחד עם בעלי בחנות מכולת שלנו עד שיצאנו לגמלאות.
בתנו בת-שבע – יועצת חינוכית בבית הספר ממלכתי א` ובעלת תואר שני בפסיכולוגיה.
זכינו ליהנות מנכדה - שגית.