נולדתי בשנת 1935 לחנה ולמשה וינשטיין בעיר ורשה שבפולין. אבי עבד כחייט ואמי הייתה תופרת שתפרה חולצות גברים. המשפחה הייתה בעלת צביון מסורתי. המשפחה מנתה שתי בנות: חוה ואני.
עם פרוץ המלחמה בשנת 1939, אבי, אחיו ואחיינו ברחו לברית המועצות בתקווה שלא יגויסו לשורות הצבא וכן בציפייה שהמלחמה תסתיים מהר. בין השנים 1939 - 1940 אמי, אני ואחות אמי הצטרפנו אל אבא שנמצא בכפר ברזוביץ שברוסיה הלבנה. בשעה שמשפחתנו התאחדה, דודתי גמרה אומר בליבה לשוב לוורשה ולהצטרף אל המשפחה שנשארה בעיר. האח והאחיין שליוו את אבי נלקחו בידי הסובייטים ועקבותיהם לא נודעו.

בתום המלחמה היינו אני ואמי בקזחסטן בעיר צ`ימקנט.
בתקופת המלחמה איבדתי את אחי הצעיר שנולד בזמן המלחמה ומת ממחלה. אבי שיצא לחפש מעט מזון, לקה בהתקף לב ומת בהיותו בן 35.

בשנת 1946 מצאה משפחת אבי את האחות הצעירה שליוותה אותנו בדרכנו לרוסיה הלבנה. אחות זו הייתה היחידה ששרדה את תקופת המלחמה. הקשר עמה נוצר בידי הקומיטאט. בעת המפגש סיפרה דודתי רחל-רוזיה את ספור המשפחה. עוד בטרם המלחמה היא עבדה כמתורגמנית מפולנית לגרמנית במשרד בוורשה. בפעילות זו המשיכה גם בעת המלחמה והייתה רשאית לצאת ולהכנס באופן חופשי לגטו. במהלך המלחמה הוציאה את אביה ואת אחת מאחיותיה מחוץ לגטו ורשה והעבירה אותם לכפרים שונים בתקווה ששם יעברו בשלום את המלחמה. בגטו נשארו סבתי ושתי דודות נוספות. השלוש מצאו את מותן בגטו. הסב והדודה הצעירה שהוחבאו בכפרים נהרגו לקראת סוף המלחמה כתוצאה מהלשנה של גוי פולני. דודתי רחל נשארה בפולין.

בתום המלחמה, בגיל תשע, התחלתי ללמוד. למדתי עד כיתה ז` בבית הספר היהודי על שם י. ל. פרץ שבפולין. התחלתי ללמוד בכיתה ב` ובכיתה ג` קפצתי היישר לכיתה ד`.
בשנת 1950 עלינו ארצה באופן עצמאי. נסענו ברכבת מפולין עד לאיטליה ועלינו על האנייה "גלילה".
למדתי שנתיים בקיבוץ גל און כחניכת עליית הנוער.
התגייסתי לצבא בזמן מלחמת סיני ושירתי בתל השומר.
לאחר השירות בצבא למדתי בתיכון ערב. עבדתי כפקידה בחברת "עמידר" במשך חמש שנים.
בשנת 1960 נישאתי לאריה מגר ז"ל.
לבעלי ולי נולדו שלושה ילדים: אורית - יועצת מס ומנהלת חשבונות, ישראלה - קוסמטיקאית ופזית - עובדת במשרד נסיעות.
זכיתי ליהנות משישה נכדים: ליאור, שחר, שגיא, אייל, ניב וגל.
אינני נחשבת לניצולת שואה קלאסית. אמנם סבלתי חרפת רעב ואיבדתי את אבי בהיותי צעירה לימים, אך אמי חיפתה על הכל. עצם היותי עם אמי נוצרה התחושה שאנו חיינו חיים רגילים ובשל כך לא סבלתי ממשקעים וטראומות בגין המלחמה הקשה והנדודים הרבים.