נולדתי בשנת 1924 לשרה ואהרון שלימש בעיר סרנץ שבהונגריה. משפחתי הייתה משפחה מבוססת וחיינו חיים טובים ומאושרים. משפחתי מנתה ארבע בנות ושלושה בנים. הספקתי ללמוד שנתיים בסמינר למורות בעיר מישקולץ בטרם פרצה המלחמה.

משנת 1940 החלו לחוש את האנטישמיות שגאתה בסביבה והמצב החל להדרדר. אבי שהיה גיבור מלחמת העולם הראשונה נתבקש על ידי ההונגרים להתנצר על מנת לשמור על זכויותיו כגיבור המלחמה אך הוא סירב.
עם כניסת הגרמנים להונגריה ב-19 במרס 1944 חלה החמרה. נלקחו הרשיונות לעסוק במסחר, אך באבי התחשבו עקב היותו גיבור מלחמה.

בערב פסח ריכזו את כל היהודים בגטו. גם אחותי הנשואה נשלחה לגטו. ההונגרים היו מוכנים לפסוח על אבי ומשפחתו בגלל היותו גיבור, אך אבי הלך יחד עם כל היהודים לגטו.
שלושה ימים לפני חג השבועות נשלחה כל משפחתנו למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. באושוויץ הופרדנו: אמי הלכה עם שני בניה הצעירים, ואבי עם בנו הגדול.

ארבעת הבנות הועברו ממחנה אושוויץ ונשלחו למחנה שטוטהוף. במחנה זה עבדנו כל האחיות בחפירת תעלות בתנאים קשים ביותר. כל אחת מאתנו חלתה אבל שמרנו זו על זו כדי שנישאר יחד וכך הצלחנו לעבור את כל הסלקציות. הכינוי שהדביקו לנו האסירות האחרות היה "ארבעת הבנות הטובות".

בתחילת 1945 ריכזו הגרמנים את כל האסירות הכשירות לצעדה והתחלנו ללכת מצפון פולין, ליד דנציג, אל גרמניה. בתום ארבעה ימי צעדה בקור ובשלג הגענו לחווה גדולה. אחותי הגדולה לא יכלה להמשיך כי הייתה חולה, בכינו כולנו ונתנו לה מים מהשלג וכך התעודדה והמשיכה. בלילה הרביעי שוכנו ברפת גדולה ולמחרת נעלמו כל השומרים. אחיותיי, אני ועוד חמש נשים החלטנו לברוח ולהסתתר. נכנסנו למרתף עמוס בפחם ושם נשארנו יומיים. יתר האסירות המשיכו בצעדה. פועל מהחווה גילה אותנו במרתף וגרש אותנו. מצאנו בית קטן ועלוב ונשארנו בו עד שהגיעו שני חיילי הצבא האדום.
נלקחנו לעיר גרונברג ומצאנו מקלט בבתי הגרמנים שנסו מהאזור. גם אני חליתי ורגליי היו נפוחות. מגרונברג נסענו ללובלין שם טופלנו בידי הג`וינט. מ-21 בינואר עד 19 במרס 1945 התגלגלנו בדרכים עד ששבנו לעירנו סרנץ שבהונגריה. היינו הבנות היהודיות הראשונות ששבו לעיר. הבית היה ריק מכל תכולה ואפילו משקופים ודלתות נלקחו ממנו. בפגישה עם עובד של אבי נודע לי שאמי ושני אחיי הצעירים, שלמה ואברהם, נספו באושוויץ. אבי ואחי הגדול יוסף נשלחו מאושוויץ לוורשה לנקות את הריסות הגטו ואחר הובלו לדכאו ושם נרצחו בסוף המלחמה.
בשנת 1946 נישאתי לאברהם בהונגריה ונולדה לנו בת. עלינו ארצה בדצמבר 1948 באניית מעפילים ונשלחנו לפרדס חנה ומשם עברנו להתגורר ברמתיים.
ברמתיים פתחנו חנות נעליים "מגרי".
נולדו לבעלי ולי שני ילדים: שרה ז"ל שנהרגה בתאונת דרכים בשנת 1998, ושלמה - העובד בחנות הנעליים.
זכינו ליהנות מששה נכדים: ענת, אברהם, מאיה, אייל, אורית ואפרת.

מרתה נפטרה בנובמבר 2010, יהי זכרה ברוך.