מזרחי דינה (ג`ינה)נולדתי בשנת 1939 למרים ולאליהו גווילי בעיר בנגאזי שבלוב. אבי היה חייט. הבית היה בעל צביון דתי. המשפחה מנתה שישה ילדים: יצחק, ויקטור, דני, רחל, שדי, ואני.
לוב הייתה נתונה לשלטון איטלקי.
ב-9 בדצמבר 1940 פתחו הבריטים במתקפה על האיטלקים וכבשו כעבור חודשיים את אזור קירינאיקה, לרבות בירתה בנגאזי. הגרמנים שלחו את פילדמרשל רומל לסייע לכוחות האיטלקים, ובאפריל-מאי 1941 הבריטים נסוגו למצרים והאיטלקים שבו ללוב.
האיטלקים האשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם הבריטים והוטלו עלינו עונשים כבדים: גרוש מלוב ומחנות הסגר.
בשנת 1942 הוקמו מחנות כפייה ליהודים בלבד, בשל המצב בחזית והצורך הגובר בכוח עבודה.
כל תושבי העיר היהודים הועמסו במשאיות גדולות והועברו למחנה ג`אדו. נשלחנו למחנה ג`אדו, כ-150 ק"מ מהעיר טריפולי. במשך חמישה ימים נסענו במשאיות ענק. אחי שדי שעמד כל הדרך נחנק ומת. במחנה, מתוך 2,600 יהודים שהובאו, מתו כ-500 מתשישות, מרעב וממחלות.
תנאי המחייה במחנה היו מחפירים וירודים ביותר. גרנו בצריף גדול וכל משפחה קיבלה שטח מחיה זעום של מספר מטרים רבועים. כל משפחה הפרידה את עצמה באמצעות שמיכה. זו הייתה האינטימיות המועטה שהייתה לנו במקום.
אבי נלקח לעבודה, לקה במחלת הטיפוס ונפטר. לאחר זמן קצר לא היה מה לאכול: הלחם היה עבש והמים היו מזוהמים. לא היה בגד להחלפה והכינים היו בשפע.
באחד הימים החליטו הגרמנים לחסלנו. הועמדנו בשורות. ברגע האחרון התחרטו והפקודה בוטלה. אחרי מספר חודשים שוב הועמדנו בשורות ושוב בוטלה הפקודה להרגנו.
יומיים לפני השחרור שפתה אמי מים בפח לבישול על גבי המדורה והגרמנים שפכו על אמי ועליי את המים החמים. אושפזנו בבית החולים עד להחלמתנו.
בינואר 1943 שוחררנו בידי הבריטים. שבנו ללוב אל בתינו אך הבית היה בידי הערבים. התגוררנו בבתי פח.
עלינו ארצה בעזרת הסוכנות. בתחילה נשלחנו לטריפולי ובשנת 1949 עלינו ארצה. גרנו שנה בפרדסיה ואחר עברנו לנווה הדר אל המעברה. בתום תקופה קצרה נמסר לרשותנו הבית.
בשנת 1958 נישאתי לדניאל.
נולדנו לנו ארבעה ילדים: ז`קלין - חיה בקליפורניה, אלי – משרת בצבע קבע, מרים ומרדכי.
בעלי דניאל נפטר בשנת 1976, יהי זכרו ברוך.
זכיתי ליהנות משמונה נכדים: טל, ענת, מושיקו, דניאל, אוריאל, שירן, משה ודניאל.